עולות לי לפעמים כל מיני מחשבות לראש (וגם קצת למקלדת), אבל מוזר לי לכתוב פה, כי פה אני כותב לעצמי, ובאותה מידה אני יכול להשאיר את זה בתיקייה כלשהי. ואז חשבתי שכל הפריקות הוירטואליות זה בשביל התגובות.

לפעמים אנחנו מחפשים בכוח תגובות. שמישהו יגיד שהוא מזדהה, או ישלח סמיילי של חיבוק. ופתאום זה נראה לי מוחצן ממש, להכניס את כולם בכח לתוך הלב שלי. אני מתחיל לסלוד מפריקות גם לא בריק. במקום לחשוב עם עצמי ולשחנש עם חבר אני מוציא את הלב החוצה בתקווה שמישהו אתייחס ואולי יהיה לי קצת טוב על הלב.

מצד שני לפעמים בא לי לצרוח דברים שהעולם ישמע, אבל העולם שלידי לא אמור לדעת כלום, וזה מין משחק עם הגבול של הצעקה. מתי הצעקה היא סתם בשביל הצומי, ומתי עדיף פשוט לא.

וזה רק הפורום שננטש?
או שאפילו את הסניף כבר אין..?

פסיביות כרונית?

אני רוצה להגיד לי, עברת כל כך הרבה, השתנית כל כך הרבה, גם לזה את מסוגלת.

אבל האם?

מושג העצמי מעורער כל כך.