אילות. (יהושע לימוני.)

מה עושות המנגינות בלילות 
הן דופקות על המגירות

ומעירות את כל המחברות.
מרגיעות אמהות דואגות,
מחברות מחשבות תועות,
מעטרות את האותיות שנשארו לבד בין השורות.

אל מקום סודי בתוך הלב,
עם פתח סתרים ועץ מלבלב
שם כל הזמן כותב
שיר של אהבה.

מה עושים הקבצנים בימים החמים?
מה עושים הילדים אל מי הם מתגעגעים?

מקום סודי בתוך הלב
עם פתח סתרים ועץ מלבלב
שם כל הזמן כותב
שיר של אהבה.

מה עושות האותיות בלילות
נרדמות בין דפי שורות 
וממתינות

למנגינות.

~~~

אם היה אפשר לשמוע אותי עכשיו, הייתי עושה כאן הרפיה ודמיון מודרך עם המנגינה הזאת.

כי היא פשוט כ"כ מרגיעה ועדינה.

*

הגיע הזמן להעיר את כל הכוחות הרדומים בנפש. לדפוק על המגירות, אותן מגירות שבהן החבאנו את הכל

הגיע הזמן לרפא. לכוון, לעבור תהליך.

לכתוב את האותיות, להמתין לזמן שיתחברו למנגינה.

למנגינה של פנימה. למקום הזה בלב- שתמיד מבקש רק אהבה, אחרי הכל.

וטוב טוב. פשוט טוב.

ומפחיד ומרגש והכל ביחד.

אז יש הזדמנות לסיים את הזמן הזה בצורה נורמלית

והזמן הוא מפחיד כל כך, חמקמק כל כך הוא עובר ונמרח בלי לשאול

הוא נוזל מבין הידיים.

וזה מרדף נורא למלא אותו, לנוע בין ריקנות ועצלות לבין חיים של נצח.

יקרים ואהובים, שיהיה לכם באמת טוב מטוב.

הגיע הזמן למנוחה. 

והפסקה. 

וחיים.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול