(מגילה י"ז, המקור לברכה זו)
אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך סלה. מה זה אומר?
נתחיל מהבסיס- מה זאת קדושה. קדושה, פירושה הבדלה ופרישה. השי"ת פרוש ונבדל מאיתנו.
ואז, אתה קדוש- אתה, המהות שלך, מרוממת ונבדלת מאיתנו. ושמך קדוש- השם שלך, כלומר, ההתגלמות שלך פה בעולם, (קידוש שם שמיים- קידוש הוויתו בארץ) ההתגלמות שלך בטבע- גם היא קדושה ונבדלת מאיתנו.
הרב זצ"ל מסביר באורות זרעונים צמאון לקל חי שאדם שואף לאלוקות. כל חייו הוא במעגל אינסופי של ציפיה ושאיפה להגיע למקום הנשגב, השלמות בעבודת ד' של הדרגות השונות של הנבואה. אבל איך מתקדמים בצורה קבועה, שהיא לא "כהבזק הברק" של א-לוקות, (גם, דרגת משה רבנו היתה שהיה בנבואה כל הזמן, ולכן אצלו היה כעין ברק מתמיד) איך מגיעים לואתה קדוש- צריך לדעת את הדרך כיצד נכנסים לטרקלין- דרך השער? ומה זה השער הזה? הושמך קדוש, ההתגלמות שלך בעולם הזה.
עכשיו. וקדושים בכל יום יהללוך סלה- נחלקו מי זה, אנחנו או המלאכים.
קדושה. המקור הראשון לקדושה הוא בתוספתא (ברכות א יא אאלט) , שרבי יהודה היה עונה עם המברך קדוש וכו. יש גם מקורות בתלמוד- חולין צב:- דאמר רב חננטל אמר רב שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום: אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש ד' צבקות... ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה וגו'. מחילה עם הציטוט ו/או המקור לא מדויקים.
עד כמה קדושה זה חשוב? במסכת ברכות (מח: אאלט) מסופר שרבי אליעזר שחרר את אחד מעבדיו כדי לזכות לתפילה במניין. מה זה דאורייתא, עד כדי כך, הרא"ש (כמדומני) מזכיר שם שהוא צה לקיים מצוות דאורייתא של ונקדשתי בתוך בני ישראל. להלן, קדושה.
מה אומרים שם- באופן לא צפוי, מחלוקת, השוע והראש (נראה לי) אומרים שכמו בכל ברכת אחרת שרק עונים- גם כאן- אומרים רק את הפסוקים, לשיטת המקובלים אומרים בקול (אם כי את ההתחלה בקול והשאר בשקט), גם, לשיטתם יש להתנועע בזמן זה, וינועו אמות הסיפים מקול הקורא, נראה לי שזה שיבולי הלקט, אבדוק בעז"ה אח"כ.
(התקבל בפרטי בצירוף הודעה שהשאר ישלח בהמשך היום)
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
