חשבתי שהשנה נפטרתי מהקיץ שם.
שתבינו, אני גרה בגב ההר, ביישוב מאוד קר וגבוה, אבל שם - בג' באדר, אחרי שהיה של שעתיים בחוץ נשרפתי. ואני לא נשרפת בקלות.
אז כשהודיעו בחמישי שלא חוזרים לשם, שמחתי. מאוד. אני ילדה של חורף.
ואז עכשיו.
ומתברר שלא דילגתי על הקיץ, דילגתי על ההדרגה. וזה היה בהחלט בום רציני.
חם לי.
אני נוזלת.
אצלנו אף פעם אי אפשר להתכונן לקור.
שם לעולם אי אפשר להתכונן לחום.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
