התכוונתי שזו בריחה מהמציאות,כי היא צריכה להבין לעומק מה עובר עליה ולהגיע למסקנות.

כי כשהוא ילך יבוא ריגוש חדש.

ואל תלקי את עצמך

אין לי רעיון בשבילך,רק חיבוק על ההתמודדות

זה לא מחמאות ,  הוא לא מחמיא.
זה משהו בדיבור, כיף לי לדבר איתו, צחוקים כזה ...
 

בזכות כל הדברים הטכניים ... אתה יודע? יש מצב 
כי עם הרווק אני לא מדברת על טיטולים וקניות בסופר וציפיות להכיל אותי
 

אבל , איזה קטע שלא שמתי לב לזה שאין לנו הרבה רגעי צחוק.... 
יש הכל חוץ מזה... 
אני מתחילה לשמוח שפירסמתי פה

מה הוא אדם דכאוני מטבעו?

אבל מדיי פעם אין דבר משותף? באסה..

מחמאות ? לא... ב"ה אין לי חסך ממחמאות
מתח מיני? יש מצב
פרפרים בבטן ? כן...
כיף לי לדבר איתו

כל כך מזדהה עם זה בחיים שלי.

אחי, מה..?

גם אתה מנסה לעזור, אבל בבקשה לא נפגע אחד בשני

אתה צודק ממש ממש . 
התרגשות כזו ..... פרפררים בבטן , צחוקים , וכו'.
כרטישיח ? האמת שבעלי לא הטיפוס לזה.... הוא עונה תשובה של שתי מילים ועוברים הלאה אז זה פחות הכיוון ..... 
 

וראיתי את זה כסוג של מעלה..(עדיין)
ממ...היו צחוקים בדייטים 

כל עוד אתה לא כותב "הקשיבו הקשיבווווו, בעל הבית השתגע! רק היום רק היום כרטישיח ב 50% הנחההההה" אז הכל בסדר

כן - וואלה נראלי שזה הכיוון . הצחוקים . 
וזה מה שמושך גם

לענות לכם , כי אני נשואה.
בהצלחה לכולנו

כל כך ראיתי את זה מגיע

בחורה פותחת שרשור על חיי הנישואין שלה ואז תמיד אני חושב לעצמי "היא מוצפת בגברים בעוד 3.....2.....1....."

ז"א לא משתתפים בשרשורים כאלו ואחרים

ומנגד להעצים את התכונות החיוביות של בעלך

להסביר לעצמך למה בעצם לא תצליחו לשרוד ביחד -עם הרווק

אלא שהוא מרגש אותה.

ומה שמרגש אותי, לא מעניינת אותי כל החבילה, אלא רק מה שאני רוצה ממנה.

ולא לראות רק חיובי,שתבין שיש שלילי בכל אדם

(אני לא מאמינה שאני כותבת את זה)

כתבת שרואים רק חיובי,אז או שתשב ותבכה על המצב,או שתתחיל לעבוד

מה לעשות ? איך להפסיק עם זה?

אם לא הבנת,אני מקווה שהיא הבינה

ספר?

סרט קומדיה?

יציאה עם חברות?

למרות שגם שם - העסק מוזנח .
למה ? לא יודעת למה .... יש לי יכולת לשנות ? כן אבל אין לי כח כבר להתעקש על חברויות..
אני בעיר אחת וכל השאר בעיר אחרת 
 

ודי לקחתי על עצמי להתרחק מזה

לחוות את זה, ולא כפי שהצגת-שזה במקום זה. לא לחינם יש הלכות מפורשות להתרחק מזה

יותר קשה לו ולא יותר קל לו לשמור על עצמו הלאה 

יפה לך על המודעות

התמודדות לא פשוטה יש להם

מצד שני יש להם התלהבות מדבקת לחיים

למה אי אפשר בנישואים במקביל לעבודה הרצינית או יותר נכון כחלק ממנה, לעשות ריגושים וכיפים בחיי האישות. 

אני  חושב שדוקא אנשים שמקפידים על ההלכה ומצד שני מחפשים ריגושים, יכולים תמיד לשמור על מתח גבוה לאורך זמן. כי מתחככים כל הזמן עם גבול המותר.

[וכדאי גם לברר אצל רב'רבנית שמבינים בתחום, למי שצריך גבולות המותר הם רחבים]

@נגמרו לי השמות משהו יכול לתייג אותה  ? 
אשמח לשמוע את דעתך גם

מהתרשמות בסיסית שלי(ואני לא איזה איש מקצוע) זה לא הריגושים האסורים האלה הם שחסרים לך, אלא ההנאות הכלליות של החיים. זה נשחק לכם.

תעשו משהו גרנדיוזי ביחד.

תעשו בנג'י. או צניחה חופשית. או תטוסו לחו"ל(אפילו שאת מפחדת ממטוס. תטוסו למקום קרוב באירופה) בלי הילדים!

ובלי קשר, תתנו לבוג'ראס של החיים קצת לשקוע ותכניסו לכם את הזרימה ואת הצחוקים לחיים.

יקרה,

קלעת למצב מורכב, שבו את מרגישה מבולבלת מול חבר טוב של בעלך.

את מרגישה, וכמובן שבצדק, שזה לא נכון ולא ראוי,

ורוצה להימנע עד כמה שאפשר משהייה במחיצתו.

במצב שכזה,

באמת צריך להתרחק ממנו כמה שאפשר,

ורק שזה בלתי נמנע (כמו אירוע שאת חייבת ללכת וגם הוא יהיה שם, שלא באחריותך) - לומר שלום נימוסי וזה הכל.

ללכת משם, להעסיק את עצמך, להקיף את עצמך בחברות ובני משפחה אחרים ופשוט לשכוח ממנו.

 בנוסף, אולי כל המצב הזה גורם לך קצת להאיר באור חיובי תכונות של אותו בחור ובאור יותר שלילי תכונות פחות חיוביות בבעלך?

כי כאילו "הנה יש לי מחזרים. אני שווה. אז למה בעלי מרשה לעצמו להיות ככה וככה לכל הרוחות?!

שלא יעשה את זה!

שיהיה יותר נחמד!

יותר מתחשב!

יותר בראש שלי!

ובכן, זה מצב מסוכן מאוד.

כי לו יצויר שמישהו אחר  היה בעלך, ולו יצויר שהיו בו מעלות אינספור,

גם הוא היה מושחר בסיטואציה כזו של השוואה לטוב של אחרים בסיטואציה דומה.

מה היה עושה אותו בחור איתך אחרי 30 שנים?

אחרי מריבות, ויכוחים, חילוקי דעות?

אחרי לילות בלי שינה וצרחות של תינוקות?

אחרי עייפות, עצבים, הורמונים, עומס כלכלי ופיזי?

הוא תמיד היה נחמד ונופת צופים כמו עכשיו?

לא.

ממש ממש לא.

למה?

כי הוא בן אדם.

כמוך.

כמו בעלך.

כל בן אדם מוציא את הצדדים הפחות נעימים שלו עם הזמן.

ולכל בן אדם יותר קל להוציא את שיא הנחמדות שלו בסיטואציות לא מחייבות וקלילות.

אז גם כאן.

אפס השוואות בין בעלך לביןם אותו בחור

או בין בעלך לבעל "חלומות" אחר

או בין בעלך לכל יצור אחר בעולם.

בעלך הוא בעלך.

עם יתרונותיו וחסרונותיו.

כמו שאת זו את.

עם יתרונותייך וחסרונותייך.

מה ש*כן* יש לך עם בעלך

זו אחדות ואחווה ענקית,

זמנים מאושרים ביחד,

ילדים משותפים,

השתתפות בעצב ובשמחה שלך,

דאגה לך ונתינה לך בכל התחומים

ואת לו כמובן

ואת כל החוויות המשותפות שלכם

וכל האהבה שבניתם בעמל וגם בחיוך.

ואת זה אף אחד לא יקח לכם.

חשוב להבין,

שזה לא ש*בעלה* של אישה X גורם לה לשיעמום,

ואפילו אם טוב לה איתו והיא אוהבת אותו -

היא תפזול/עלולה לפזול החוצה במקרה שיבוא גבר נאה וכריזמטי למשרד -

זה שה*מציאות של הנישואין* שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו - המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, ולעתים גם אם הכל טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,

כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה -

אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד - גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' - ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו -

מה הם עשו בעצם?

החליפו גבר אחד באחר.

ומה יקרה עכשיו?

גם עם הגבר הזה - השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר -

שוב שגרה

שוב הרגשה של מובן מאליו

שוב הרגל

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר - ואז שוב אותו סיפור

ואז גם איתו

אחרי שלוש שנים

ועוד ילדים

ועוד 3 שנים -

שוב אותו דבר

ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב -

הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב,

ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה -

אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה -

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,

לשחרור,

להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,

של שייכות וייחודיות,

של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים - רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

עוד דבר -

במצב כזה, חשוב שתהיה יותר מודעות.

מודעות לעצמך -

מה נותנות לך המחשבות על אותו בחור?

מה חסר לך בחיי הנישואין שלך?

מה אולי חסר בך ובעצמך?

איך החיים בכלליות אצלך? עבודה, דימוי עצמי, זוגיות, הורות, רגשות?

מתי התחיל השינוי? מה היה הטריגר לשינוי?

אילו צרכים שלך את מרגישה שלא ממומשים?

מה יש בקשר האסור שנותן לך סיפוק? מה בדיוק יש שם?

אחרי שתביני עם עצמך את כל אלה,

תוכלי יותר להבין את המקום בנפש שאת פועלת ממנו - וממילא יהיה קל יותר לעבוד על המקום הזה בדיוק.

אם לצורך הדוגמא, הרגשת שלא מספיק מכילים או מבינים אותך בזוגיות - ואת מוצאית אוזן קשבת והכלה אצל אותה איש -

את צריכה להגיע למצב שבו את מכניסה את ההכלה וההבנה לתוך ביתך פנימה - עם אישך שלך.

וזה לגמרי לגמרי אפשרי!

או אם לצורך הדוגמא היה חסר לך ריגוש ו"פרפרים" בנישואין שלך - ומצאת את הריגוש, הסוחף הזה, החדש הזה אצל אותה איש- תוכלי לעבוד גם על הנקודה הזו ולפתח אותה עוד ועוד גם בתוך חיי הנישואין שלך ועם אישך היקר *בטוב*

ושוב - זה לגמרי לגמרי אפשרי! גם אחרי 30 שנות נישואין!

חשוב גם שתהיה מודעות למה הם בכלל חיי נישואין- הנישואין מעצם הווייתם מספקים לכל אדם התמודדויות ומורכבויות אינספור.

זה לא שלך זה קרה כי משהו בך ובאישך דפוק חלילה,

זה פשוט שעצם המהות של נישואין - היא שהם לצד כל הטוב שמביאים - מביאים עמם גם שחיקה, עייפות, עומס ועוד הרבה דברים.

אם מבינים את זה - ומשכילים להתמודד עם זה בחוכמה - להמשיך ולהשקיע כל יום מחדש אחד בשנייה,

להמשיך לראות כל יום מחדש אחד את השנייה כלא מובנים מאליהם, משקיעים את הזמן, הכסף, הכוחות, האנרגיה והמאמת אחד בשני,

נתינה ועוד נתינה - זה מייצר אהבה וקירבה.

אהבה היא אקטיבית לגמרי. לא פסיבית.

וכמו כל דבר בטבע שצריך אנרגיה כדי להתקיים, ומשלא מקבל את האנרגיה הוא מת (אפילו צמח, אוטו, הכל!) - כך גם האהבה.

נתינה מולידה אהבה, השקעה מולידה אהבה,

תשקיעי את הזמן שלך

את המחשבות שלך

את התיכנונים לכיף שלך

את הכסף והכוח שלך

בבעלך!

תוסיפו עומק לחיי הנישואין - תעמיקו את מה שכבר קיים

ובד בבד תוסיפו ריגושים וחידושים לחיי הנישואין בטוב, בקדושה ובטהרה

תשתף את בעלך בעולם הפנימי שלך,

בהצלחות שלך, בכשלונות שלך,

בשמחות שלך, ברגעי השבר שלך

ותשמעי את העולם הפנימי של בעלך- מה מרגיע אותו, מה מעציב אותו, מה כואב לו, מה משמח אותו

תכירי אותו עד הסוף,

בעומקים ורבדים שאפילו לא חלמת שקיימים!

תכירי אותו כך בגוף, בנפש, ברגש – והוא אותך כנ"ל.

ואז את תראי עד כמה תאהבי את בעלך אפילו עוד יותר!

עוד מודעות חשובה שתהיה לנו איפשהו שם בראש ובלב – היא מודעות למה זו בכלל בגידה וחוסר נאמנות (בגוף, מחשבה, דיבור או מעשה), מדוע היא קורית -

בד"כ בגידה או חוסר נאמנות על כל צורותיה ודרכי ביטואיה מגיעה מחוסר שיש לאדם.

זה יכול להיות חוסר בזוגיות, או אפילו עם עצמו ודימוי עצמי לא בשמים -

ואז מושא הפנטזיה/הבגידה ממלא אצל האדם את הצורך הזה.

לכל בני האדם יש צורך להרגיש שהם שווים,

שהם אהובים,

שהם בעלי ערך ומיוחדים בעולם הזה, ולא סתם "עוד מישהו/י".

כאשר איש או אישה נישאים - הם בעצם מספקים לעצמם את הצורך הזה אך ורק ע"י בן/בת הזוג בצורה היותר כוללת ורחבה של הדברים.

אמנם, לעיתים הצורך הזה מרים ראשו ורוצה להרגיש עוד יותר אהוב!

עוד יותר שווה!

עוד יותר מוערך!

עוד יותר מיוחד!

לעיתים הוא גם רוצה *שעוד מישהו* חוץ מבעלי/אשתי יתנו לי את ההרגשה הכ"כ נעימה הזו שאני מיוחד!

ובמיוחד כאשר האדם במקום קצת קטן עם עצמו,

אולי תקופה בה הוא לא כ"כ אוהב את עצמו, או לא כ"כ שלם עם עצמו,

או תקופה של שינויים, של חששות או פחדים,

או תקופה שהזוגיות עם קשיים, אפילו קצת,

או תקופה שהשיגרה שוחקת -

בכל אחד מן המקרים הללו - הצורך הזה יכול ממש לבעוט עצמו החוצה!

להיות מאוד מאוד חזק ולגרום לאדם לרצות לממש אותו בכל דרך אפשרית.

וכאשר הצורך הזה פוגש עוד צורך מאוד דומה אצל מישהו אחר,

למעשה - צורך שפוגש ב*הזדמנות* למימוש - מכאן הדרך ליפול הרבה יותר קצרה.

ומרגע בנוצר קשר עם אדם אחר - מאותה השנייה - זה כבר קשה עד לפעמים נראה שבלתי אפשרי להפסיק.

כי הנפש מרגישה שנותנים לה מענה על הצורך,

כי כבר נוצרה קירבה,

כי כבר נוצרה תלות לפעמים

לכן לפעמים רק כאשר אדם מתרסק ומגיע לתחתית הוא נזכר "להתעורר" ולנסות לצעוק הצילו ולצאת מן הבור.

חשוב גם לזכור שאותו חבר ומה שאת מייחסת לו - זה לא אמיתי.

זו פנטזיה.

והמציאות לעולם לא יכולה להילחם עם הפנטזיה - כי האחרונה תמיד תנצח.

אתבעצם משווה אולי בתת מודע בין בעלך לבין אותו חבר - אבל זה לא פייר,

כי את משתמש באותם כלים להשוואה וזה ממש לא נכון

אותו חבר הוא לא מושלם.

כמה שהמוח אומר לך שכן – הוא לא!

למה?

שוב - כי הוא בן אדם! בשר ודם!

לכ-ל איש יש חסרונות ויש יתרונות

כמו שלכל אישה יש יתרונות ויש חסרונות.

דבר שני,

לא חוכמה שאת רואה אותו רק כשהוא רענן ושמח וכיפי,

בלי ילדים שצורחים לו באוזן ובראש,

בלי לילה לבן וחסר שינה,

בלי עייפות תהומית,

עצבים וצרחות שיוצאים על האישה/הילדים/אחר

בלי מצבי תסכול שבו יוצאים הצדדים הפחות יפים שלו

בלי השגרה השוחקת

בלי המובן מאליו שיש בכל נישואין אם לא עובדים על זה,

בלי לחיות יום יום, שעה שעה, 24/7 רק רק איתו - בלי חידוש, בלי שינוי, בלי גיוון,

ובלי כל שאר החסרונות שיש לו.

אז מה זה שווה?

גם אם היית לצורך הדוגמא נשואה לאותה איש,

ומתרגלת אליו,

וכל מה שכתבתי למעלה -

ואז היית מכירה "במקריות" את בעלך הנוכחי - שלא היה אז בעלך אלא איש מהעבודה/לךימודים/אחר -

אז גם *בו* היית מתאהבת!

ואם הוא היה מחזיר לך אהבה - אז עוד יותר!

כי ה"אני המשוקף" שלך (החלק בנו שרוצה אישור וחיזוק מהסביבה שהוא שווה ומוערך וטוב ומיוחד) היה מקבל *ממנו* פידבקים כ"כ חיוביים!

אז תביני שזה לא *החבר עצמו*

אלא זה עצם הריגוש,

החידוש,

האסור,

המגוון.

וזה שקר.

אין שקר יותר גדול מזה.

אם אני רק מבודדת את התאווה בתור תאווה באשר היא,

אז אפשר להתייחס אליה כמו פנטזיה אסורה כזו - שיש גם בסיכון, גם באסור, גם בלא ממומש איזשהו מימד של התרגשות בפני עצמה.

ז"א, את לא חפץ דווקא במושא התשוקה, אלא את חפצה בתשוקה עצמה.

כמו שאומרים "מאוהב באהבה" - אז נכסף לתשוקה.

ואת לגמרי יכולה להעמיק את התשוקה בכל כך הרבה רבדים ועומקים עם אישך ובטוב, עד שלא תרגישי צורך באסור הזה.

ואם האסור הזה "עושה לך את זה", את יכולה גם אותו להכניס לחיים המשותפים שלך עם בעלך בכל מיני דרכים יצירתיות שכולן טובות ובמסגרת המוסר וההלכה כמובן.

טיפ טוב שאומרים שכדאי לתת לכל אדם שמפנטז על משהו אסור, כמו אישה אחרת/אוכל אסור וכו' - זה להשחיר בדמיון ובראש לפרטי פרטים את מושא התשוקה.

למשל, לדמיין איך אותו בחור/אישה זר נראה כאשר הוא בשירותים (במחילה כן...), איך הוא נראה כשהוא צורח ועצבני, איזה משהו גועלי כלשהו שצומח לו בגוף, איך הוא יראה אחרי שהות יומיומית וסיזיפית של החיים האלה במשך 20 שנים -

כי זה לא פייר להשוות מושא פנטזיה למציאות.

המושא הזה רק שעה בחודש כשהוא במטבו נפגש איתך. והמציאות היומיומית של בעלך וכו כשמה כן היא - יומיומית. 24/7.

אי אפשר להתחרות בזה - אז תצטרפי לזה בדמיון - תהפכי את המושא הזה בדמיון למציאותי 24/7, איך הוא גם בחולשותיו ובדברים הכי מכוערים ודוחים שלו,

ואיך אחרי איזה 30 ימים הוא כבר גם מאוס עליך,

ואחרי שנה עוד יותר

ואחרי 20 שנה עוד יותר מאוס

ואז את תמיד תחפשי את החדש, המרגש...

ואז בעלך, שלא היה בעלך , ואולי אפילו יהיה בעלה של אישה אחרת ברת מזל שתזכה בו - איך *הוא* פתאום תהיה הפנטזיה שלך - כי הוא לא מושג ולא "בכיס הקטן שלך" ולא מובן מאליו.

ואיך את רואה אותו רק שעה בחודש, ומדמיינת וחולמת עליו וכו' וכו'.

חייבים לעשות את הסוויץ הזה בראש.

שאהבה וגם תשוקה זה לגמרי אקטיבי.

זה ממש לא פאסיבי, זה ממש לא נופל משמים.

אנחנו יכולים לעשות שזה יקרה!

ואם נעשה ונשכיל - אז הכל יהיה בסדר!!!

עוד משהו שעוזר – זה להפריד בין אושר לבין הנאה רגעית.

בהנאה רגעית, אתה חושב באותו רגע שאתה מאושר - אבל זה לא אושר!

בהגדרה, אושר הוא הנאה עכשווית + משמעות ותחושת שביעות רצון מהנעשה גם לטווח הרחוק ובעתיד.
כאשר אנו עושים משהו שמסב לנו הנאה, ובד בבד אותו המשהו הזה הוא משהו שמשמעותי עבורנו, שהוא חלק מסולם הערכים הפנימיים-אישיים שלנו, שהוא משהו שגם אחרי שנגמור לעשותו נרגיש טוב ושלמות – זה אושר אמיתי.

בשונה לגמרי מאושר, הנאה רגעית כשמה כן היא – רגעית. הנאה שאדם נהנה ממנה בהווה, בזמן עצמו שהוא עושה אותה, אבל מיד לאחר מכן, כאשר הוא סיים את אותה הפעולה, הוא מרגיש רע עם עצמו, לעיתים אפילו עוד יותר מתוסכל ולעיתים אפילו ריק, עצוב או חלול.
הנאה רגעית לא תביא את האדם לעולם לאושר.
היא נעימה לשעתה ומתוקה לשעתה בהווה עצמו, אבל בעתיד היא רעה וגורמת סבל לאדם.

הנאה רגעית יכולה לבוא בצורה של תאוות למיניהן.
כל אדם שתאב למשהו, בין אם זה אישה זרה/גבר זר, בין אם זה אוכל לא בריא/משמין, בין אם זה תחושה של רוגע ובריחה מהמציאות כדוגמת שימוש בסמים/אלכוהול – כל אלו יכולים להביא לאדם הנאה רגעית.
אבל מן הרגע שהן יסתיימו – האדם לא יהיה מאושר, אלא להיפך מזה – ירגיש עוד יותר רע עם עצמו.
וחשוב לשים לב לנקודה הזו ולהבין את ההבדל בין הנאה רגעית לבין אושר.

כאשר את עם בעלך *בטוב* - או אז את באמת מאושרת!

כי את מאושרת ושמחה גם מאותו הרגע

ושמחה ומאושרת גם בטווח הרחוק, בכל פעם שאת נזכרת בזה.

עכשיו כלים וומיומנות איך להצליח את זה "בתכל'ס" – בפועל:

אז חוץ מהמגילה שכתבתי למעלה, שיש בתוכה המון כלים,

חשוב שתביני שאם קשה לך להתנתק מאותו חבר או מהמחשבות עליו זה כי אולי פיתחת יחסי תלות. היזדקקות.

בלי זה את מרגיש חסר - כי זה חלק מאוד נוכח בחייך.

זה מאוד טבעי שתרגישי כך -

וכמו כל גמילה ממשהו רע שמזיק לנו - צריך תהליך *הדרגתי* שדרכו לאט לאט תצליחי להתנתק מהצורך הזה והתלות הזו בה ובכל דבר שקשור בה.

למשל, אם בהתחלה תמלאי את הצורך בקירבה ויחס עם חברים ובני משפחה מורחבת,

אח"כ עם הילדים ובעלך,

ואח"כ בשלב הסופי - בעצמך!

כן כן, לא התבלבלתי, את עצמך היא המתנה הכי גדולה שתוכלי להעניק לעצמך!

אם תכירי את עצמך עד הסוף,

אם תלמדי *לאהוב* את עצמך עד הסוף – את תוכלי להיות החברה הכי טוב של עצמך! ולא תזדקקי בכלל לאף אחד אחר בקטע של תלות!

וזה אפשרי לגמרי לגמרי!

צריך גם "סור מרע"

וגם "עשה טוב" -

כאשר מנתנתקים ממשהו - צריך להכניס ישר משהו אחר טוב במקומו,

אין ואקום בעולם.

אם יהיה ואקום - הרע יעצים ויהיה יותר גדול וימשוך יותר

לכן אחרי שתתנתקי מאותו חבר - את חייבת להכניס מקור *טוב* לצורך הזה אצלך של יחס, הרגשה של בעלת ערך, הבנה, קבלה, הכלה ואהבה.

זה יכול להיות מחברים, מבני משפחה, מהילדים, כמובן כמובן שמבעלך מקום ראשון! ממש לנקז את כל האנרגיה הזו *במודע* וב*מכוון* אליו

וכמובן גם מעצמך!

זה יכול להתחיל בזה שתשאל את עצמך איך הכרת את בעלך?

מה אהבת בו כשיצאתם והכרתם?

מה עשיתם יחד?\

איך הייתה ההחלטה להתחתן?

איך הרגשת מתחת לחופה?

ממש תהיי שם בדמיון, איך הרגשת, איך הפנים שלך ושלו היו נראות, מה היה שם וכו' וכו'

אילו תכונות בו את מעריכה ואוהבת?

מה את מקבלת מבעלך?

על מה את יכולה להוקיר לבעלך תודה?

אח"כ כדאי להוסיף הרבה אור וטוב לזוגיות בכל התחומים, 

במחמאות, פתקים, הפתעות,

זמן זוגי יחד בלי הילדים, ועם הילדים,

חופשות מהנות, שיחות, צחוקים, בילויים, השקעה הכי גדולה בחיי האישות ועוד אינספור דרכים ודברים שאפשר לעשות יחד כדי לעורר ולהעצים את האהבה והקירבה בינך לבין אשתך האהובה.

את יכולה בביטחון שלך,

בנאמנות שלך,

באמירה הברורה שלך

לשים לזה סוף אחת ולתמיד.

בכבוד, 

בקצרה

באסרטיביות

בבירור ובחדות!

לשדר בכל מהותך שאיתך לא מתעסקים!

רק בעלך כמובן ורק בקטע טוב כמובן

תאמיני בעצמך!

שאת יכולה, שאת מסוגלת!

אם לא תצליחי לבד - לא בושה להיעזר באנשי מקצוע.

בהצלחה רבה רבה!

אני בטוחה שתתעלי מעל זה,

וזה רק יוסיף אהבה בינך לבין בעלך

וילמד אותך עוד דברים על עצמך ועל הכוחות שבך, האסרטיביות שבך, העוצמה והחוזק שבך,

והערכה על האוצר (בעלך וילדייך) שכן יש לך ביד.

את מרגשת אותי מאוד מאוד שאת ככה כותבת ארוך ויפה.
את צודקת , אני אתחיל בע"ה לעבוד על עצמי 
וכמו שכתבת , להסתכל על בעלי באור חיובי , ולכתוב לעצמי את הטוב שבי ובו  . הפעם באמת אעשה זאת בע"ה .
תודה ושוב ושוב.

 

אני קצת מתחרטת שפתחתי את השירשור , אם תשימו לב פתחתי אותו בבוקר כשעוד הייתי עצובה מהחלום 
עכשיו קצת התעששתתי, וסתם מתחרטת שבכלל כתבתי, כי תכלס ב"ה אני לא באמת רוצה אותו.... 
תודה לכם חברים , על ההשקעה , הזמן, העצות , ההבנה, על זה שלא שפטתם , על זה שהבנתם .
תודה שאתם פה לכולם ...
אני בע"ה אקח את העצות לחיזוק הזוגיות , אתחיל לשמוע יותר שיעורי תורה, ושמחה שפתחתי את השירשור רק בשביל לדייק אותי שבאמת מה שחסר לי בקשר זה הצחוקים שלאחרונה הוחלפו קצת בריבים ועצבים ולפעמים פשוט אני רוצה לנשום ולצחוק.
אז תודה תודה תודה.
ובע"ה שנשמע רק בשורות טובות בעמ"י
ושיצר המין יצא במקומות הטובים .
חוזרת לניק שלי המוכר.
 

ההבדל לא רק דק, אלא שהוא גם לא מוחלט שאפשר לומר זה ככה או ככה.

יש כאן התאחדות של כוחות שונים, ואצל כל אחד זה עובד אחרת. הרבה פעמים הזהירות מדי היא זו שגורמת נפרדות.

אין תחליף להפעלת שכל ומודעות.

אני מאמין שבדברים שקשורים לתאוות וכדומ' לפעמים ההתעסקות בזה היא היא היצר הרע!!

(יש לזה כמה מקורות בגאון מוילנא).

אני לא בא להתווכח עם זה שצריך להבין מה המקום שמניע אותנו לרצות דברים, להבין מה המקום שמניע אותנו לפעול וברור

שאם המקום הזה נמצא בחסר אז צריך לדעת למלאות אותו כמו שכתבו פה הרבה לפני.

אבל החסר בנפש שקיים, קיים בלי שום קשר לרגשות שאנו מרגישים בקשר לסיטואציה כזאת או אחרת! וכל התחושות והרגשות שמסביב לזה הם רק התסמינים.

ההתעסקות צריכה להיות בשורש הבעיה, והרבה פעמים היצר מנסה לגרום לנו להתעסק בתסמינים כי עצם ההתעסקות בבאסה ובקושי של ההתמודדדות רק מעצימות את הקושי, עצם המאבק לא לחשוב, גורם לנו לחשוב על מה שאנחנו לא רוצים וכל הזמן!!! וזה בדיוק מה שהיצר רוצה!!.

כל מי שניסה פעם לא לחשוב על משהו יודע שהדבר הכי גרוע זה לומר לעצמך זה, אסור לי לחשוב על זה, זה עבירה, זה עושה לי רע, ואפי' זה לא חכם לחשוב על זה.

בסופו של הניסיון לא לחשוב הוא הוא החשיבה!!! עצם החשיבה על כמה זה לא בשבילי ולא מתאים לי זה לחשוב על מה שלא ראוי ומתאים לחשוב עליו.

אני מאמין שהדרך להתמודד עם מחשבות לא רצויות היא פשוט לחשוב על דברים אחרים, ברגע הראשון זה מרגיש שאתה מכריח את עצמך, אבל אחר כך זה פשוט קורה המח זורם עם כיוון החשיבה החדש ומתעסק בדברים רצויים יותר.

גם הלקאה עצמית ותחושה של גועל מעצמי מגיעות לפעמים מתוך המקום הזה מתוך הרצון של היצר שנתבחבש בתוך המחשבות והדימיונות.

בהצלחה!!

נשמע לי כמו ילדה שמאוהבת בלהיות מאוהבת 

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.