זה כאילו את כזאת קטנה ואת עומדת באמצע הגלובוס. ממש באמצע.
הבעיה בגלובוסים היא שאיפה שאתה עומד אתה כמעט שניה מנפילה. למה אתה תמיד במרכז כי אין צדדים. והמרכז הוא אשליה של יציבות.
קיצר, כאילו את עומדת שם ומכל הצדדים העגוליים של הגלובוס עולים אנשים שאת אוהבת, בכל הגדלים והצבעים. ואת מסתכלת עליהם ואת לא מאמינה, וככל שאת מסתכלת עליהם יותר, מגיעים עוד אנשים, והם מחייכים אלייך ואומרים לך בכל הגווני קול שבעולם. את לא תיפלי. את מצליחה. הנה את מגיעה.
והם סובבים אותך על מרכז הגלובוס הקטן שלך והחיוך מאיר אותך ואת מניפה רגל
ורק רגל אחת שלך על הקרקע ועדיין את מרגישה יציבה מאי פעם. ואת צוחקת בקול גדול והקול שלך מתמזג עם הקולות שלהם מחייכים אליך, ילדה יפה שלי. איזה גיבורה את. ואת מרגישה שהפנים שלך מתרטבות ואת מגלה שהעיניים מודות לבורא על כל הטוב והחסד וסוף סוף שאת בוכה ואת מאושרת.
והנפש חוזרת למצב הטבעי שלה, אחרי שנים שהיא היתה מעוותת ומתוסכלת. ואת מרימה גם את הרגל השניה ומתחילה לרקוד. ואת לא מרגישה שאת נופלת. את פשוט מסתובבת על גבי הגלובוס שלך.
עזבת את נקודת המרכז. מה נהדר שכך. ואת יורדת לצד האפל של הגלובוס והואווו
הו, מה ששם את מגלה. כל התפילות שלך בצורת טבע יפיפיה, כמו כלה עדינה ונרגשת. ואת רואה שם מפלי מים אדירים ועצי פרא עם ריח של שגעון. ואת שומעת ברקע את כל הבכיות שלך. והאנשים האוהבים לוחשים. ילדה יפה שלי. כמה את גיבורה. והדמעות לא מפסיקות.
וכולך מתמלאת ברגשות תודה ורוממות.
ילדה יפה שלי. איזה גיבורה את.
