אתה נכנס לי ללב בבת אחת, בלי אזהרה מוקדמת או תמרור, ופותח את כל מה שנמצא שם וקורע הכל ומבהיר וחודר לתוך המחשבות שלי פנימה כמו עם סכין, ומשאיר הכל פתוח ופעור
אני יודעת שאתה לא מתכוון לפצוע
אתה מתכוון להוציא את הלכלוך ולעזור לי להתנקות, אבל אתה שוכח לתפור לי את הלב.
זה כמו לפתוח את הלב בעזרת קילשון, זה פשוט לא הכלי המתאים.
אתה לוקח את היד שלי ומלטף אותה ואומר כמה שאתה מעריך אותי וכמה שאני חשובה לך
אם באמת הייתי חשובה לך, לא היית יוצר לי לב כואב מלכתחילה.
זה מפחיד לדבר עם אנשים חכמים כמוך. זה מרגיש מדוייק מדי ואי אפשר לערפל רגשות.
ואתה אומר בעצם שאולי אני מצפה ליותר מדי. ולא בטוח שבכלל החלום שלי ייתגשם. אתה אומר שבסוף החיים שלי יהיו מאושרים. אתה מתקן את עצמך ואומר שאולי בסוף החיים שלי יהיו מאושרים. אבל הכאב הוא דבר שסוחף וקשה לצאת ממנו וחוסר הוודאות הורג אותי ואני לא מבינה למה עשית לי את זה אם ידעת שלא אהיה מאושרת. למה. אני לא מסוגלת לראות את העולם מבחוץ עם כל הרבדים שאני לא רואה, כי אני רואה רק את מה שקרן אור עוברת מהשמש אליו אל העיניים שלי.
כמה כעס יש בכאב.
וקשה לדעת שיש קרני אור שהעיניים שלי לא יודעות להכיל.

אני מוחקת את המילים שאתה אומר וקובעת.
אני רוצה לב חדש

קרני האור יגיעו אליי. אני יודעת שזה כבר פה.