אתה יכול לעלות עם מישהו שיחפור לך כל הנסיעה

אתה יכול לעלות עם מישהו שיעשן ולא יפתח חלון

אתה יכול לעלות עם מישהו שיהיה בשקט דממה כשהדבר היחיד ששומעים זה את הנשימות שלך

אתה יכול להיות עם מישהו שתרגיש כאילו אתה בחקירת שב"כ

אתה יכול לעלות עם מישהו שמסתבר שמכיר אותך כשהיית קטן וכל הנסיעה ינסה להסביר לך איך

אתה יכול לעלות עם מישהו שכל הנסיעה יריב עם אשתו בטלפון

אתה יכול לעלות עם מישהו שישים מוזיקה בפול ווליום

אתה יכול לעלות עם מישהו שנוסע כמו צב

אתה יכול לעלות עם מישהו שרואה עליך שחיכית שעות לטרמפים (מה שנכון)

אתה יכול לעלות עם מישהו שאתמול התקלקל לו המזגן (ובחוץ יש 40 מעלות...)

אתה יכול לעלות עם מישהו שיש לו רשיון נהיגה אתמול

אתה יכול לעלות עם מישהו שהעלה עוד טרמפיסטים ועוצר כל שנייה כי יש עוד מקום

אתה יכול לעלות עם מישהו שאין לו באמת מקום ואז אתה מגלה שאתה יושב על כיסא של תינוק

אבל למה?? למה אני לא יכולה לדעת לפני לאיזה קטגוריה משתייך הנהג? למה אני מגלה רק באמצע הנסיעה שאני לא אשרוד עד הסוף?

למה טרמפים?? למה??

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול