שָׁלוֹם! – אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

שָׁלוֹם! – הֵשִׁיב הָרוֹכֵל.

רוֹכֵל זֶה עָסַק בִּמְכִירַת גְּלוּלוֹת מְשֻׁבָּחוֹת הַמְרַוּוֹת אֶת הַצִּמָּאוֹן. כָּל הַבּוֹלֵעַ גְּלוּלָה אַחַת לְשָׁבוּעַ אֵינוֹ זָקוּק עוֹד לִשְׁתִיָּה.

לָמָה אַתָּה מוֹכֵר זֹאת? – שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

גְּלוּלוֹת אֵלֶּה – הִסְבִּיר הָרוֹכֵל – מְאַפְשְׁרוֹת חִסָּכוֹן נִכָּר בַּזְּמָן. הַמֻּמְחִים חָשְׁבוּ וּמָצְאוּ כִּי בְּדֶרֶךְ זוֹ אֶפְשָׁר לַחֲסֹךְ חֲמִשִּׁים וְשָׁלשׁ דַּקּוֹת בַּשָּׁבוּעַ.

וְכִי מָה עוֹשִׂים בַּחֲמִשִּׁים וְשָׁלשׁ דַּקּוֹת אֵלֶּה?

יָכוֹל אַתָּה לַעֲשׂוֹת בָּהֶן כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחֲךָ…

כְּשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי – אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּלִבּוֹ – אִלוּ הָיוּ לִי חֲמִשִים וְשָׁלשׁ דַּקּוֹת פְּנוּיוֹת, הָיִיתִי הוֹלֵךְ לִי בְּנַחַת אֶל הַמַּעְיָן…

סוֹד יָפְיוֹ שֶׁל הַמִּדְבָּר – הֵעִיר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן – שֶׁהוּא צוֹפֵן אֵי-שָׁם בְּחֻבּוֹ מְקוֹר מַיִם חַיִּים…

הֲרִימוֹתִי אֶת הַדְּלִי וְהִגַּשְׁתִּיו אֶל שְׂפָתָיו. הוּא שָׁתָה וְעֵינָיו הָיוּ עֲצוּמוֹת. הַמַּיִם הָיוּ מְתוּקִים וּמְשִׁיבֵי-נֶפֶשׁ כְּשִׁקּוּי-חָג. וְאָכֵן לֹא הָיוּ אֵלֶּה מַיִּם רְגִילִים: הֵם נָבְעוּ מִן הַמַּסָּע תַּחַת כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, מִשִּׁירַת הַגַּלְגַּל שֶעַל פִּי הַבְּאֵר וּמִמַּאֲמַץ זְרוֹעוֹתַי. הֵם נָעֲמוּ לַלֵּב כְּדוֹרוֹן. אוֹרוֹת הֶחָג, צְלִילֵי הָעוּגָב וְסֵבֶר הַפָּנִים הַיָּפוֹת, – כָּל אֵלֶּה הֶאֱצִילוּ מֵאוֹרָם עַל הַמַּתָּנוֹת שֶׁהָיִיתִי מְקַבֵּל בִּהְיוֹתִי יֶלֶד קָטָן.

בְּנֵי-הָאָדָם הַיּוֹשְׁבִים עַל כּוֹכָבְךָ זֶה, – אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן – מְגַדְּלִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שׁוֹשַׁנִּים בְּגַן אֶחָד… וְאֵינָם מוֹצְאִים אֶת מְבֻקָּשָׁם…

כֵּן, הֲשִׁיבוֹתִי – אֵין הֵם מוֹצְאִים אֶת מְבֻקָּשָׁם…

וַהֲרֵי יָכְלוּ לִמְצֹא אֶת מְבֻקָּשָׁם בְּשׁוֹשַׁנָּה אַחַת וִיחִידָה, אוֹ בִּמְעַט מַיִם…

אָמְנָם כֵּן, – עָנִיתִי לוֹ.

והַנָּסִיךְ הַקָּטָן הוֹסִיף וְאָמַר:

אַךְ הָעֵינַיִם סוּמוֹת הֵן. אֵין לִרְאוֹת אֶלָּא בַּלֵּב בִּלְבַד…

כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך. הוא לא חשב באותו רגע על השמיים אבל העצים כבר התחילו מתמלאים מים וציפרים קיבלו אויר וגוף. אז נשבה הרוח הראשונה אל עיני אדוננו והוא ראה אותה במו עיני ענן כבודו וחשב כי טוב. הוא לא חשב באותו רגע על בני האדם, בני אדם לרוב. אבל הם כבר התחילו לחשוב על עצמם בלי עלים וכבר החלה מתרקמת בליבם מזימה על מכאוב. כשאדוננו חשב בתחילה על הלילה הוא לא חשב על שינה. כך, כך אהיה מאושר, אמר בליבו האלוהים הטוב. אבל הם כבר היו לרוב אלוהים הטוב.

הגלגל התהפך לגמריי.... סופית.

וואי לי

את מבריקה היום

למה התגובה הזו מזכירה לי משהו...

יא מושפעת!

אין לי כח אליך היום יא ילדה