כלומר, אין להכחיש, שלצד הקשר הבל ינתק שלנו לציון מצד התורה והשייכות ההיסטורית - רבים מההוגים הציוניים, רכבו לפחות ברמת האסטרטגיה, על התפיסה הקולוניאליסטית, שרווחה באירופה בעת החדשה. תוכנית אוגנדה ודומותיה - היו לגמרי כאלו, אבל גם אצל 'ציוני ציון' זה ישב. החל מהמחשבה של הרב קאלישער, שמשפחת רוטשילד תקנה את הארץ מהסולטן ועד חיבור האינטרסים לבריטים בהשתלטות על האמפריה העות'מנית המתפוררת. גם תפיסת 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי, במידה רבה בנויה על כך - אנחנו צריכים להבהיר שאנחנו שייכים ל'מחנה החזקים' ששולט בארצות הנחשלות.
אחד התהליכים שהחל עוד ממלחמת העולם הראשונה, אבל הבשיל בעקבות זוועות הנאצים, הוא שהעולם המערבי הפך את תפיסתו במאה שמונים מעלות, לתפיסה ששורשיה אמנם בנצרות, אבל בעת החדשה נשכחה. הקולוניאליזם איבד את הלגיטימציה שלו ולהפך, 'החלש צודק'. תפקיד החזקים ובעצם כל ההצדקה היחידה לקיומם, הוא לעזור לחלשים. המהגר תמיד צודק, המגזרים הדפוקים תמיד צודקים וכו'.
התפיסה הזאת בקיצוניותה, הופכת לסגידה לאבסורד, כי אף אחד לא באמת רוצה להיות חלש - אז החזקים הופכים למפקחים על הבינוניים בייחסם לחלשים, כשעם הרשעים האמיתיים (סין למשל) לא מתעסקים. לפעמים האבסורד כבר הופך להתאבדות לאומית-תרבותית, כמו בחלק ממדינות אירופה וגם במדינת ישראל יש כאלו שעובדים על להפוך ל'מדינת כל מסתנניה'.
היות שרבים מראשי הציונות והמדינה בפרט והציבור הישראלי בכלל, רואים את עצמם כחלק מהתרבות המערבית - ממילא כדי להצדיק את קיומנו, לצפות לעזרת ותמיכת העולם וכד', צריכים להיות חלשים ומסכנים.
עד מלחמת ששת הימים, באמת היינו כאלו במידה רבה. ממילא, גם אם השתמשו במידה מסויימת במסכנות השואה כלפי העולם, בתוכינו פנימה, עיקר זכרון השואה תועל ל'לעולם לא עוד' - עלינו להיות חזקים!
ככל שנהיינו באמת חזקים, כשממשיכים להזדהות עם ערכי התרבות המערבית המתאבדת - צריך למחזר מסכנות כדי להצדיק את עצמינו. ממילא מעצימים מאוד את משמעות השואה אצלינו ובעיקר בכיוון של 'זיהויי תהליכים' והצורך לא להיות כאלו.
כשנשחרר מהצורך, לחיות לפי קנה מידה מועתק, נוכל לדעת שלא 'החזק צודק' ולא 'החלש צודק'. פשוט, 'הצודק - צודק!'. ככל שהצודק יהיה חזק, הוא יוכל יותר לשמור על צדקתו ומתוך חוזקו וצדקתו - יוכל לעזור לזקוקים באמת לעזרה מוצדקת, בלי לאבד את עצמו.
