אני נדהם כל פעם מחדש
איך שהעצבות הזו מרפה את איבריי
איך חולשה יכולה לתקוף את הגוף הזה פתאום
וסחרחורת קלה ופיק ברכיים
ניתוק טלפון וצליל קטוע
ותהום.
וכבר אמרו ששונא מתנות יחיה
טומן את הראש בכרית עוצם עיניים רק לא לשמוע שוב
את הקולות האלו
הנה האשמה העצמית חוזרת
לא בשבילי העולם הזה
כל ההעמדות הפנים האלו
לא בשבילי להתחנן על נפשי
בסדר, אני מודה
עשיתי טעות.
הזמן עושה את שלו
והוא מזור לכל שכואב
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
