יש בזה

אולי כי אנחנו יהודים ואנחנו רגילים ששונאים אותנו.

ואם אתה מפשל ישנו את הדעה עליך לרעה
כשפחות מחבבים אותך אין לך מה להפסיד..

דווקא אהבה אני חושב שהיא יותר טבעית לאדם משנאה,רק כשאצה אוהב אנשים אתה שם לב שיש אנשים שאתה לא אוהב,ואז שאתה גם שונא

כלומר שאני בחברת אנשים שאוהבים אותי זה מחייב מדי, זה מרגיש שאני צריכה להתנהג מושלם כדי שזה ימשיך
וכשאני בחברת אנשים שפחות מחבבים אותי, יותר קל לי

זה כי את צריכה לשחק משחק?

צריך להתמודד עם רצון להערכה ופרפקציוניזם, אבל זה עניין אחר.

אהבה אמיתית דורשת רק לב פתוח, לא התמודדות

אז אנחנו מחפשים סיבות, מוצאים אותן ואז מתאמצים לשמר אותן
נמ

זה כל כך מיותר.

לא תמיד יודעים מתי מדובר באהבה אמיתית ומתי משולבים אינטרסים

אבל כשמגיע אדם שאוהב באמת הלב נפתח מעצמו. זה העניין של הטבע, פשוט מגיעה ופשוט קורה. אם קשה לך להפתח למישו, כנראה שאין אהבה. אולי יש הערכה, אולי רצון, אולי כבוד, אבל לא אהבה.

עובדה שלפעמים אנחנו מריחים ריח מסוים או אפילו משב רוח ואנחנו מרגישים אהבה. כי היא לא מחייבת, כי היא אמיתית..

יש אנשים שלידם את לא צריכה להתאמץ להיות מישי שאת לא, כי את מבינה שאת מדהימה איך שאת. ויש אנשים שכשאת נמצאית לידם את מרגישה כל כך קטנה.
אני לומדת לזהות את זה אצלי, ולהתרחק מאנשים שמקטינים אותי, ואז ממילא אני משאירה מקום לאנשים אוהבים.

איך לדעתך מזהים אותה?
ומה הכוונה ל- כשמגיע אדם שאוהב באמת?

אבל די התחברתי לגישה, לכולם יש אנשים שגורמים להם טוהים יותר וטובים פחות..

אבל רגע מוחשי, רגש שאפשר להעביר כמעט בצורה פיזית.

מזהים אותה כשמרגישים את הלב נפתח, את הריאות נפתחות. מרגישים יותא אוויר יותר שמחה, הקלה כזאת של לחזור הביתה אחרי שנים.. הגוף נרפה. נראה לי שנורא קל לזהות את הרגש הזה. 

כשמגיע אדם שאוהב באמת, את מרגישה שאת אוהבת גם. לפעמים זה יכול לקרות עם אנשים שאת אפילו לא מכירה, אבל את מרגישה אליהם אהבה, זה כי זה מה שהם משדרים. הם אוהבים.

לאהוב זה לא רק ספיציפי כלפי אדם, זה כלפי כל דבר בעולם. כלפי העולם בעצמו.

אני יכולה להגיד לך על עצמי כשאני עוזרת למישו גם אם אני לא מכירה אותו, אני אוהבת אותו, אבל באמת אוהבת אותו. וזה מה שהוא מרגיש אלי בחזרה.

מלא פעמים בעבודה שלי אנשים באים ומודים לי ממש, ולא עשיתי להם כלום, רק אהבתי אותם. וזה מספיק.

 

 

(בינייש)

בס"ד

שלום בנצי 👋)