הרבה זמן שלא גיששתי אחרי העננים שבלב
מזג אוויר נוראי, צועק איזה מאבטח, והמזג שלי התבלבל.
ישבנו איזה שעה או שעתיים, אם מדברים במושגים של זמן, ודיברנו על ריח של זכרונות,
של אנשים מתים
ומשפחה צורחת.

וכמה מוזר העולם הזה, והמזג אוויר. אוי. המזג אוויר.
ורצתי מהר להחייאה, וחי האדם. וחי החלק בתוכי שמת מזמן.
והיא אמרה לי, טוב יאללה, תחזיקי לו פה ופה ופה ונזריק לו את זה מהר, למה, עוד שניה הוא קם להסתרק, וצחקנו כל כך.
קם להסתרק.
רק המזג אוויר שלי קם להסתרק כל בוקר, כל יום מחדש הוא קם ומחליט לאן פניו מועדות היום. ואנה הוא בא. ואני אנה אני באה. אולי לחדר תפירה, שלא תופרים בו לבבות. רק ידיים ורגליים וגבה.
ואשה רועדת וקפואה באה אלי, ואני רואה אותי בה, וקשה לי.
קשה יותר מלעטוף מת. קשה יותר מצרחה של אמא שאיבדה בן. קשה לי.
ואני מסתכלת לה בעיניים והם נורא. אדומות. נורא. נורא נורא אדומות. ואני אומרת לה תנשמי מאמא, תסתכלי עלי. והיא מסתכלת עלי, ואני רואה אותה שוקעת לתוך הבורות שלה, שוקעת ושוקעת ואין לי מה לעשות.
ואני מנסה להגיד לה שוב ושוב לנשום ואני מרגישה שהנשימה שלי הולכת לעזור לה ואני כושלת ליד איזה רופא, ואני נכנעת לגמרי. אני לא מאמינה בלסמם את המח. לא מאמינה בזה. אבל היא שוקעת ושוקעת ואני, אנה אני באה.
והרופא בא ושואל, את בלחץ, בקול קולני ומבטא ערבי ואני כמעט ממש שונאת אותו לרגע. והוא דוחף לה איזה וואליום, והיא שוקעת לגמרי, והגוף נרפה והנשימה שלי חוזרת אלי שבורה ומדוכאת. ועצובה.
ואני יוצאת לנשום, והמזג אוויר דביק, והמזג אוויר בלב שלי מעונן, אוהו מעונן. ואני שולחת תפילה לשלום כל הנפשות השוקעות שיצאו מאפלה לאורה אמן.
כי הרי הכל לטובה, ואלוקים אב רחמן.