היום בכיתי להשם.
בעיקרון, כבעל'בת יש איזה צד שהלב קצת נרדם. לא בקטע רע. זו פשוט המציאות. תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר. אתה פשוט חי. החיים הם פשוטים ולא נצרכים לחיזוקים מרבנים וספרים. אתה קם בבוקר כי חייבים לקחת את הילדים לגן. אתה הולך ללימודים כי צריך להביא טרף לביתך.
וה'? מרשה לעצמי קצת לשכוח אותו. נכון. לומד תורה. מתפלל מדי פעם.אבל לא באמת.
אבל היום קצת קיבלתי טלטלה. הייתי לבד בבית ופתאום איזה עניין נפל עלי. זה עשה לי רע מאוד. ממש נתקפתי בחולשה פיזית.
נשכבתי על הרצפה. ובכיתי קצת בכח. הייתי חייב להוציא. כמו שיכור שדוחף אצבע לפה בשביל להפסיק את הבחילה הזו. זה עזר. ההתחלה אולי היתה קצת מעושָׂה, אבל מיד אח"כ פתאום באו כל הגלים האלו של ההתפרקות.
זה היה מוזר. הרבה זמן לא דיברנו. ופתאום ההתבכיינות הזו שלי. לכן זה לא נמשך הרבה זמן. קמתי שטפתי פנים וחזרתי לעסקיי. כאילו שום דבר לא קרה.
וזה דבר שאני תמה בו. נכון. הבכי הזה עשה לי טוב. אבל זה מצחיק. זה מגוחך כל הקשר הזה. אני רוצה קשר אחר. אמיתי. ואני לא רואה את זה נבנה. לא רואה את עצמי חוזר להתבודד על כל צרה כמו בימי הישיבה.
בקטע הכי חיובי שיש. 