היום בכיתי להשם.

בעיקרון, כבעל'בת יש איזה צד שהלב קצת נרדם. לא בקטע רע. זו פשוט המציאות. תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר. אתה פשוט חי. החיים הם פשוטים ולא נצרכים לחיזוקים מרבנים וספרים. אתה קם בבוקר כי חייבים לקחת את הילדים לגן. אתה הולך ללימודים כי צריך להביא טרף לביתך.

וה'? מרשה לעצמי קצת לשכוח אותו. נכון. לומד תורה. מתפלל מדי פעם.אבל לא באמת.

אבל היום קצת קיבלתי טלטלה. הייתי לבד בבית ופתאום איזה עניין נפל עלי. זה עשה לי רע מאוד. ממש נתקפתי בחולשה פיזית.

נשכבתי על הרצפה. ובכיתי קצת בכח. הייתי חייב להוציא. כמו שיכור שדוחף אצבע לפה בשביל להפסיק את הבחילה הזו. זה עזר. ההתחלה אולי היתה קצת מעושָׂה, אבל מיד אח"כ פתאום באו כל הגלים האלו של ההתפרקות.
זה היה מוזר. הרבה זמן לא דיברנו. ופתאום ההתבכיינות הזו שלי. לכן זה לא נמשך הרבה זמן. קמתי שטפתי פנים וחזרתי לעסקיי. כאילו שום דבר לא קרה.

וזה דבר שאני תמה בו. נכון. הבכי הזה עשה לי טוב. אבל זה מצחיק. זה מגוחך כל הקשר הזה. אני רוצה קשר אחר. אמיתי. ואני לא רואה את זה נבנה. לא רואה את עצמי חוזר להתבודד על כל צרה כמו בימי הישיבה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול