מסתבר שממש אהבתי להכאיב לה. אבל לא סתם להכאיב, להכאיב כמו שכואב לי. לפחות כמו שכואב לי.
עכשיו היא סובלת, ופעם ראשונה שאני שומעת את זה, חשבתי שיש לה לב אבן ומה שאני לא אעשה לא יגע בה. אבל זה נגע אוהוו כמה שזה נגע.
ואני מרחמת עליה. גאד. אנ מרחמת עליה.
מה יותר גרוע, שהכאבתי לה ככה או שאני מרחמת עליה. כנראה שניהם.
איי אין מקרה בעולם. צריך להפוך שנאה לאהבה ואם זה יקרה מתישהו זה יהיה נס גלוי.
אוף.
ואיזה טוב ה'. צריך לזכור תמיד שהכל לטובה
כמה התלוננתי על זה אבאלה, וזה הציל אותי
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
