כל שנה ושנה עת מגיע יום ירושלים אני מתמלא התרגשות. מבחינתי הוא היום הגדול ביותר בשנה ועולה על יום העצמאות. אפשר לומר שהוא הנותן ליום העצמאות את טעמו המופלא, המרגש והמיוחד שלו. ללא יום ירושלים יום העצמאות היה מסמל יום להקמת מדינה ותו לא. זה לא בא להוריד מערך החשיבות בהקמת מדינה לעם היהודי וגם לא בא לערער על כך שהיא נס גדול ועצום ורווח והצלה לעם כמו שלנו.

יום ירושלים נותן את הסממן המרכזי במדינה - את סממן הקדושה. כמו "ויפח באפיו נשמת חיים".

במילים אחרות, יום העצמאות הוא יום ההכנה ליום ירושלים.

ובנימה קצת אחרת:

המילה ירושלים לבדה מרגשת מאד ומעבירה צמרמורת. כל אחד ועולם האסוציאציות שלו.

ירושלים עבורי היא הכל. היא העבר, היא ההווה והעתיד שלי.

ירושלים עבורי היא לא עוד סתם עיר בין ערי ישראל וגם לא די לה כעיר בירה. היא עיר הקודש - היא עיר המקדש. העיר ממנה לא זזה שכינה מעולם והעיר בה נצטווינו לבנות לו דירה בתחתונים בהר המוריה פעמיים ובקרוב בעז"ה גם בשלישית.

תשעה קבין של יופי ירדו לעולם תשעה מהן נטלה ירושלים. ירושלים היא ארץ ישראל בקטן. יש בה מעיינות והרים, יש בה מדשאות ובניינים.

ירושלים היא עיר של חיבור. חיבור בין קודש לחול, בין היסטוריה לעתיד ובין כל גווני העם שלנו.

באדמת ירושלים טמונים גדולי תורה וגדולי עולם עצומים. הר המנוחות, הר הזיתים והר הרצל. רבנים, אדמור"ים, ראשי ישיבות ולוחמים קדושים.

אחד האנשים המרגשים ביותר והמשמעותיים ביותר בחיי הוא הרב ישראל אריאל המתגורר בעיר העתיקה בירושלים. זכיתי לפגוש אותו לפני כמעט חמש שנים לראשונה ומאז חיי קיבלו תפנית ומשמעות אחרת לגמרי.

הרב אריאל, צנחן במלחמת ששת הימים וממשחררי הר הבית מקדיש את כל חייו להגברת תודעת המקדש. במכון המקדש בראשותו נמצאים כלי המקדש מוכנים ליום פקודה ולעבודה בכל עת. זכיתי להיות קשור איתו בהקמת נוער המקדש. שעות של ישיבה לצידו בדיונים ארוכים. זכיתי לראות אותו בוער! ממש "כל עצמותיי תאמרנה" כשדיבר על הצורך בהגברת התודעה ובעיקר בקרב הנוער - דור העתיד ומחולל השינוי. ראיתי אותו כותב מאמרים רבים, חוברות וספרים של מאות עמודים ולמדתי ממנו מסירות מהי.

זכיתי לשהות בצילו אין ספור של שעות ולראות יהודי בן למעלה משמונים אבל רץ כפשוטו במהירות במורדות העיר העתיקה מביתו ועד לעיר דוד כדי להשתתף בתרגול ניסוך המים או באחרים. מפעל חיים של ממש למען הדבר החשוב ביותר לעם היהודי - בית המקדש.

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". חג שמח!

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול