איבדתי את זה לגמרי היום..
הפיצי קיבל חיסון ולא יורד לי מהידיים
ואנחנו לא ישנים כבר יומיים.
ואני פשוט מותשת. בעיקר נפשית וגם פיזית..
מרגישה פתאום שונאת את עצמי
למה בכלל נתתי לו חיסון? ולמה הקשבתי לאחות ההיא ולא פיצלתי כמו שרציתי מלכתחילה?
ובלי קשר לחיסון..
אני כבר שבועיים לא מצליחה להרדים אותו בשום צורה
ומרגישה שלא יודעת לגדל אותו בכלל
אז מתייעצת עם כאלה שמבינות
ואז לא מצליחה ליישם את העיצות ורק מרגישה דפוקה יותר
והמצב מחמיר יותר
ומרגישה ששיגעתי אותו שכל פעם מנסה דרך אחרת שיירדם
ובעלי (ועוד כמה מסביבי) אומרים לי לתת לו לבכות
ואני לא מסוגלת
אבל בסוף מתמוטטת מזה שהוא המון על הידיים
ואני גם עם ה"גדול" בו זמנית
ובין לבין גם לבשל ולכבס ולנקות מה שחייב
ואז קורסת
ומבקשת מבעלי עזרה
ואז הוא נותן לו לבכות
אז אני קמה ומחזיקה אותו שוב
ובוכה יחד איתו
איזה אמא דפוקה יש לו..
מרגישה כלכך חסרת אונים
נגמרו לי הכוחות
ומאוכזבת מעצמי כלכך
זו לא האמא שרציתי להיות

ואני יעצור פה
לפני שאכתוב עוד משהו שאתחרט עליו..
(נ.ב. אשמח שתגיבו ברגישות..אני במצב שברירי מידי)
)
את מהממת!!