שאלה מוסרית/חברית/אמונית
יש לי עסק קטן וחביב של צילום. לאחרונה חברה שאיבדה את עבודתה בגלל הקורונה שיתפה אותי שהיא גם רוצה להתחיל לצלם ואפילו שאלה אם נוכל לעבוד יחד. הסכמתי ואמרתי לה שאולי כדאי שהיא תצלם משהו משלים למה שאני מצלמת ואז נוכל לעבוד יחד וגם לא לדרוך אחת על השניה. היום פרסמתי מודעה על שירות חדש והיא כתבה לי שחבל שלא צירפתי אותה גם כי היא יודעת לעשות גם את זה. הסברתי לה שאין באמת מקום לשתי צלמות במוצר הספציפי הזה והיא הסכימה אם כי הייתה הרגשה שהיא נפגעה ממני. לאחר מכן היא שאלה אותי אם היא יכולה להיכנס ולצלם גם בנישה שלי, אם אכפת לי. עכשיו
בתור חברה עניתי לה שזה לא מפריע לי אבל בתוך תוכי יש איזו תחושה של באסה, חשש, שוואלה לוקחים לי את המקום.
כאן נכנס ההרהור האמוני, הקב"ה נותן לכל אחת כדי מחייתו ואין צורך לחשוש ממתחרים מה ששייך לי יגיע אלי וכו..
שאלה חברית, האם לשתף אותה בהרהורים? כרגע ממש מתוח ולא נעים
שאלה מוסרית, אין באמת כזאת, אני נוהגת ממש בכבוד וגם צר לי עליה שהיא אבדה את עבודתה ויש ילדים ותשלומים וברור שארצה לעזור לה, אבל באם זה נכון "לוותר" ככה ולאפשר להכל לקרות (לא שזה כזה תלוי בי)..
חייבת לציין, המקום שאנחנו גרות הוא קטן ומצומצם, בסביבה יש הרבה מתחרים ואני עושה מאמצים כדי להכניס עבודה ולהיחשף באזור. התחרות קשה וגם ככה מוריגה מאוד מחירים.. אין באמת הרבה רווחים.
הציוד של החברה פחות טוב משלי אבל לדעתי היא רוצה לקחת מחירים יותר נמוכים ואז התחרות תהיה די אבודה מראש.
אשמח לשמוע געות נוספות ולהבהיר לעצמי את התמונה בראש..
