את הגישה הזו שבעצם אנחנו מתייחסים לדבר צדדי,
שהוא אחד הביטויים הגדולים ל,
ופשוט אומרים שהכל הוא בחינתו,
אבל בעצם אולי זו דרך קלה (כלה) יותר להבנה מדרכו של רה"י,
אבל ואוו, אני כל כך מאוהב בזה שרה"י לא ברור,
בעצם אני מאוהב ברה"י,
יש בי רגשי געגוע עזים,
גועה נפשי במחשבתי על האפשרות, ל לחזות בזיו פניו,
ז"א כפשוטו,
הוא ולא מסך, הוא ולא קול מפוקסל,
האמת, כמה עז רצוני לשחזר ולו במעט את האפשרות לבטא אהבתי אליו
כמו בפורים, כשישבתי ועסקתי בלפרוק עליו רגשי אהבתי והערכתי אליו,
חמש פעמים ולא פחות {בעצם, משום מה זכור היה לי המספר, אבל הצלחתי לשחזר רק ארבעה} חיבקתיו,
וכל זאת, לא כלום אל מול אהבתי אליו כי רבה,
רה"י,
[אני מתגעגע, עוד מגיעה לנו שבת אצלו,
אני מצפה,]
 

הרב, זה אמור להיות ככה, בלי הרב, יותר מדיי זמן,
אני מתגעגע לרב,
{אולי אשלח לו את זה?, עכשיו כבר מאוחר, 
בבוקר}

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול