אז, ככה מרגיש עצב.

לאלא לא העצב הזה, העצב העמוק, המכאיב על אמת.

סבתאלה שלי

כלומר,

לא ממש שלי,

הכרתי אותך רק חודשיים.

את את היית מדהימה.

היית?

געוואלד. קשה. לי.

ואני אוהבת אותך כל כך,

ו..איך נפרדים ממך?

בלי לראות אותך אפילו.

אני אוהבת אותך

סליחה סבתאלה, שלא באתי בשבועיים האלה שלפני פורים,

היה לי קצת לחוץ,

והבטחתי גם להגיע למעון..

אבל סבתאלה, אני עוד צריכה אותך,

יש לי עוד מה לספר לך.

ישלי עוד חיבוקים להביא לך.

יש לי עוד אהבה. טרייה.

סבתא, סליחה

אני הייתי צריכה לבוא בשבוע אדר

זה היה מגעיל מצידי.

היי תראי,

למדתי לרעוד,

אני צריכה אותך סבתאלה

אל תלכי.

מטומטמת. היא כבר הלכה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול