הִבְטַחְתָּ לֶאֱהֹב לָנֶצַח, אֲנִי זוֹכֶרֶת
הֲרֵי רָאִיתִי מִלּוֹתֶיך בִּבְהִירוּת
וְכֻלָּם אָמְרוּ לִי שֶׁאֲנִי קְצָת
לֹא נוֹרְמָלִית וְשֶׁזֶּה לֹא לָעִנְיָן
הַהַסְכָּמָה וְהַמְּהִירוּת
הָיִיתִי שׁוֹתֶקֶת מוּלָם
לֹא הָיוּ לִי תְּשׁוּבוֹת
אֲבָל הֵם כֻּלָּם עֵדַי:
גַּם כְּשֶׁעָמַדְתִּי רָחוֹק זֶה הָיָה
כִּי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ יוֹתֵר מִדַּי

שִׁלְשׁוֹם יָצָאתִי לַשָּׂדֶה, אָמְרוּ לִי
שֶׁרָאוּ אוֹתְךָ שָׂם, אוּלַי יָצָאתָ לִנְשֹׁם אֲוִיר
כֻּלָּם הִתְרַגְּשׁוּ בִּשְׁבִילִי אֲבָל
אֲנִי רָצִיתִי אוֹתְךָ אִתִּי
בַּבַּיִת, בַּסָּלוֹן
נִסִּיתִי לְבַקֵּשׁ בְּלַחַשׁ
וְגַם בִּצְעָקָה נִשְׁבֶּרֶת;
אַתָּה רַק הוֹשַׁטְתָּ לִי פֶּרַח
וְחִיַּכְתָּ (אֲנִי כְּבָר לֹא נִזְהֶרֶת)
וְשׁוּב דִּבַּרְתִּי שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת
עָלֶיךָ וְעָלַי וְעַל מָה
שֶׁהָיָה בֵּינֵינוּ- קִוִּיתִי לְעוֹרֵר בְּךָ
לַפִּידִים כָּהֵם שֶׁהָיוּ שָׂם אָז
כֻּלָּם הִבִּיטוּ בִּי כְּמוֹ בִּמְשֻׁגַּעַת
לָמָּה הִיא מְדַבֶּרֶת לְעַצְמָהּ, לְמַּעַן הַשֵּׁם
נוֹתַרְתִּי לְבַד לְיַד הַשֻּׁלְחָן
שָׁרָה אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלָּנוּ
עַד קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית
יָשַׁבְתִּי כָּךְ, וְעֵינַי כַּלּוֹת

(עַכְשָׁו אֲנִי נִזְכֶּרֶת שֶׁכָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם
דָּפַקְתָּ לִי בַּדֶּלֶת
קָרָאתָ לִי לִפְתֹּחַ
אֲבָל אֲנִי לֹא קַמְתִּי מֵהַסַּפָּה כִּי
נִגְמַר לִי כְּבָר הַכֹּחַ)

תֻּרְגַּשׁ הֲקָלָה בַּעוֹמֶס.
עַל הָעֲיָירָה יוֹרֵד
לֵיל קַיִץ, וְהַבִּנְיָינִים
פּוֹלְטִים חוֹם בִּנְשִׁימוֹת כְּבֵדוֹת

זֶה אֶמְצַע זְמַן
קַיִץ, כִּבְיָכוֹל
יָמִים שֶׁל חוֹל, בְּמִין
חֲגִיגִיּוּת סְמוּיָה
בְּשֶׁקֶט יוֹרְדִים אֵלֵינוּ
חֲסָדִים פְּשׁוּטִים שֶׁל
שְׂדוֹת בֵּית לֶחֶם, וּבְלִי קוֹל נִפְתָּחִים
שַׁעֲרֵי בִּינָה
אֶת הַחֶסֶד עַכְשָׁיו
לֹא סוֹפְרִים
בְּשָׁבוּעוֹת, הוּא נִמְדַּד
בְּשָׁעוֹת וּבְיָמִים,
אֶפְשָׁר עוֹד לְקַבֵּל תּוֹרָה
בְּתַשְׁלוּמִים

אֵין בִּי צִיפִּיית הַסְּפִירָה.

שָׁבוּעוֹת וְיָמִים כּוֹפִים בִּי

לֵב חָרֵד.

כַּמָּה רָחַקְתִּי, הַיּוֹם

מְאפִיקֵיֵ מַיִם, שֶׁהֵם

עֵץ חַיִּים

לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ.

הָרַחֲמָן הוּא יַחֲזִיר בִּי עֲבוֹדַת הַקְּדֻשָּׁה.


אֵין לִי רֵאשִׁית לְהָבִיא.

יָמִים וְלֵילוֹת חוֹלְפִים לִי

כְּצִיץ נוֹבֵל.

כַּמָּה רָחַקְתִּי, עַתָּה

מִבִּרְכָתְךָ לְבָנֶיךָ, אֲשֶׁר

כְּעֵצִים שְׁתוּלִים

עַל פָּלְגֵי מַיִם.

שְמַע ה' קוֹלִי, וְאֶתֵּן פֵּירוֹתָּי.


שִׁבְרֵי לוּחוֹת שֶׁבִּי שָׁבוּ.

אוֹת בְּאוֹת צֵרַפְתִּי לִכְתָב

הֶחָרוּט בְּנִשְׁמתִּי, חֵירוּת לְנִשְׁמתִּי.

אֲנַחְנוּ מְתַקְּנִים אֶת הַלַּיְלָה.
לָקַחְנוּ מֵהַגַּן אֶת עֶרְכַּת הָרוֹפֵא
עִם הַסְטָטוֹסְקוֹפּ אֲנַחְנוּ מַקְשִׁיבִים
לַלַּיְלָה, הוּא נוֹשֵׁם בִּכְבֵדוּת, מִסְכֵּן
כַּמָּה סִיּוּטִים יֵשׁ לוֹ.
הוּא לֹא מַצְלִיחַ לִישֹן, הַלַּיְלָה
עוֹד אָרֹךְ
תּוֹצִיא אֶת הַפְּלַסְטֶרִים וְהַיוֹד, הַמִּסְפָּרַיִם וְהַחוּט, בּוֹא
נִתְפּוֹר אֶת הַלַּיְלָה, אוּלַי אֲפִלּוּ
כַּמָּה לֵּילוֹת בְּיַחַד נִתְפּוֹר
גַּם אֶת הַשַּׂק שֶׁל הַחֲלוֹמוֹת
שֶׁיוּכַל הַלָּיִל רַק לִשְׁלוֹח יָד וּלְפָזֵּר
עַלֵינוּ. חֲלוֹם לְכֹּל אֶחָד.

נִמְאַס שֶׁהַחֲלוֹמוֹת כֹּל לַיְלָה
זוֹחֲלִים לִי מִּתַּחַת לְכָּרִית
נוֹצוֹת עָפוֹת בְּרוּחַ
מְאַוְרֵר הַמְּנַסֶּה לְסוֹבֵב אֶת הָעוֹלָם וְהֵם,
אֵיךְ שֶׁהֵם זוֹחֲלִים
לְ אַ ט לְ אַ ט כְּמוֹ בָּמִשְׂחָק
חֲבִילָה עוֹבֵרת, כֹּל אֶחָד רוֹצֶה
שֶׁאַנִיחַ אֶת רֹאשִׁי עָלַיו. אֲנִי רוֹצָה
חֲלוֹם אֶחָד.
שֶׁיִתְגַּשֵּׁם.

בּוֹא נַפְסִיק לַיְלָה אֶחָד
לָעַשׂוֹת אֶת מַה שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים
לָעַשׂוֹת הֲכִי טוֹב -
לְהִתְקַלְקֵל.
וְאַחֲרֵי שְׁנְתַּקֵּן אֶת הַלַּיְלָה וְהַשַׂק
נְתַּקֵּן אֶת הַיָרֵחַ
הוּא לֹא אוֹכֵל מַסְפִּיק, תִּרְאֶה
אֵיךְ הוּא מִצְטַמֵּק. וְגַם
אֶת הַקָּרְנַיִים שֶׁל הַשֶׁמֶשׁ נְתַקֵּן, הֵן נִשְׁבָּרוֹת
לְתּוֹךְ הַעֵינַיִים
כְּשֶׁהַבֹּקֶר מֵדַגְדֵּג מִמֶּנִי שְׁאֵרִיוֹת
לַיְלָה

[טוֹב, בַּסּוֹף אִם יִשַׁאֵר עוֹד זְמַן נְתַקֵּן
גַּם אֶת עַצְמֵנוּ
וְנֶלֵךְ

לִישׁוֹן.]

הָבֵן,
מְחַפְּשִׂים לְךָ אֱמֶת
בְּאַנְדֶּרְגְּרַאוּנְד, וְאֵין
אֵיפֹה שֶׁקָבַרְתָּ אוֹתָהּ הִיא עֲדַיִן שָׁם
מְחַכָּה כְּבָר נִמְאַס לָהּ מְדִּבּוּרִים עַל הִזְדַּקְּקוּת הוֹצָאָה מִן הַכֹּחַ
אֵל,
הִיא כְּבָר מְרוֹקֶנֶת.

הַפֹּעַל הַזֶּה
שֶׁאִי אֶפְשָׁר וְלֹא יָכֹל וְלֹא רוֹצֶה
הוּא כִּי עָבַרְנוּ כְּבָר אֶת כֹּל הַמְּדוֹרִים
וְלֹא מָצָאנוּ
אֻמָּנוּתֵנוּ לְהַצְהִיר עָלֶיהָ
מַס, שְׂפָתַיִם, דִּין, דְּבָרִים, לֹא מַכִּירִים אֶת הַחֻקִּים
אֲבָל בְּכֹל זֹאת מְשַׂחֲקִים
בְּקֻבִּיָּא מַפְרִיחִים יוֹנִים מְנַסִּים לִקְלֹעַ
בְּלִי לָדַעַת אִם בִּכְלָל יֵשׁ נָכוֹן לֹא
נָכוֹן אוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַדְּשִׁים חֲצָאֵי יָרֵחַ
אֵין לָנוּ עֵדִים

וְהַתְרָאָה שֶׁלָּנוּ עוֹדֶנָּה מְרַדֶּפֶת
אוֹתְךָ בְּקַלְגַּסֶיהָ הָעִוְרִים
אִם הָיִיתָ מְגַלֶּה שֶׁאֵין אֱמֶת מֻחְלֶטֶת
אוּלַי הָיִינוּ עוֹשִׂים אֶת בְּחִירוֹתֵינוּ אֲמִתִּיּוֹת יוֹתֵר
מִתְחַסְּדוֹת פָּחוֹת

עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה
לַזֶה הִתְכַּוַּנְתָּ?


*
קָטֹנּוּ מִכֹּל הַחֲסָדִים
וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁנוּ
לֹא נוֹתַר דָּבָר

הֶוֵי רַגְלֶיךָ רָצוֹת לַתּוֹרָה.
כְּבָר אַחַת בַּלַיְלָה, טַל מַרְטִיב אֶת רְחָבַת הָאַסְפַלְט
וְרוּחַ שְׁקֵטָה:
הֶוֵי רַגְלְךָ רָצוֹת לַתּוֹרָה.
הֶוֵי לִבְּךָ הַקָּטָן מִתְחָמֵּם בְּשִּׂמְחָה,
אִינְפָנְטִילִית וּפְשׁוּטָה.

הֶוֵי מִלּוֹתֶיךָ כְּאַיָּלוֹת בַּלֵּילוֹת.
מָה עוֹשׂוֹת? הֵן מְדַלְּגוֹת וְלוֹמְדוֹת
וּזְהַב הַלֵּילוֹת.
עֵינֵיהֶן הָעֲיֵפוֹת
מְטַפְּסוֹת אֶת הַמַּדְרֵגוֹת הָעוֹלוֹת
בְּמִסְתּוֹרֵי הַגְּבָעוֹת.
מִלּוֹת הַסֵּפֶר מַנְּגִינוֹת רְחוֹקוֹת.

כְּבָר אַחַת בַּלַיְלָה, עֵץ הַתְּאֵנִים שָׁקֵט.
וְהֶוֵי רַגְלֶיךָ רָצוֹת לַתּוֹרָה
וְנַפְשְׁךָ כְּכַף הַיָּד הַפְּתוּחָה.
הֲרֵי זוֹהִי רַק הַתְחָלָה,
אִינְפָנְטִילִית וּתְמִימָה,
בְּלֵּילוֹת הַתּוֹרָה.

[דכולא בה.]


אַתְּ וַאֲנִי יְשׁוּבוֹת בַּשֻּׁלְחָן הֶעָרוּך
וּפוֹתְחוֹת בְּלִפּוּף יְגִיעָה
סְבִיב סְלָעִים נִצְחִיִים שֶׁל זְמַנִּים וְחָכְמָה.
רְחָשִים מִתְעוֹפְפִים בְּחָלָל פִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם
מְנַעֲרִים הָאָבָק מִבִּגְדֵי מֹחַ וְלֵב,
פּוֹתְחִים חֲדָרִים וּמְפַכִים מֵימֵיהֶם
בִּשְׁבִילֵי הַדוֹאֵב לֹא אוֹהֵב.

וְאוֹתוֹ הַפַּס הַדַּקִּיק
הַשָּׁזוּר בְּלִבֵּנוּ
מְחַבֵּר אֶת מִרְוָח הַנְּשִׁימוֹת שֶׁבֵּינֵינוּ
אֶל מֶתֶק דּוֹרוֹת
וּבְרָקִים
וְקוֹלוֹת
בְּסִינַי.

"ויתיצבו בתחתית ההר", מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית. (שבת פח.)

ביום מתן תורתנו, שאנו חוגגים אותו בשמחה של קדושה כל כך עמוקה, צריכים אנו לזכור, כי לא רק ברצון חפשי קבלנו עלינו עולה של תורה ; אלא בכפית הר כגיגית עלה הדבר. מתוך אמר סלה של "אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" נחרתה התורה במעמקי נשמתנו. ועתה, כאשר הננו צריכים לשוב לימי עלומינו וצעדי התחיה הלאומית נשמעים בהד קולם הפועם, עוד הפעם הננו שבים למעמד רציני כזה. עוד הפעם הננו עומדים סוף כל סוף לקבל את התורה מתוך כפית הר כגיגית בתור סם החיים של תחית האומה ובנינה בארצה. אולי לא נעים לנו הדבר, אילו היה תלוי בחפצנו הפשוט אפשר שהיינו בוחרים בקבלה כזו שבאה חק רצון חפשי, שאנחנו חושבים אותו ליותר אידיאלי. אבל לא כאשר יראה האדם לעינים מתהוים הדברים במציאות. אין אנו יכולים להשקיף לתכנם של הדברים בעצמיותם והננו רואים רק את הברק הנוצץ עליהם מבחוץ. אמנם החכמה העליונה, חכמת רבון כל העולמים, אשר "הוא אמר ויהי, צוה ויעמוד", היא מיסדת את מפעלותיה ביסוד המציאות ובעצמותה של ההויה על פי אמתתן. היא יודעת, כי חלושים אנחנו, חלושי רצון הננו וחלושים הם האידיאלים שלנו, אין אנו רואים כלל וכלל שקיומו של עולם מלא ימסר לרצוננו, ועל כן הננו קרואים מתוך הכרח אל הדבר הגדול והנשגב העומד ברומו של עולם, ומתוך הכרחים פנימיים והכרחים חיצוניים לקבלתה של תורה ביסוד תחית הפלאות שלנו גם בהוה. כן היה מראש מקדם וכן נראה שיהיה עדיין גם בדור אחרון זה, שהננו עומדים בו על סף תחיתנו הלאומית. זה שנים, שהמון רב יושבי תבל ושוכני ארץ רואים כי נשא נס הרים לשיבתם של האומה הקדושה והעתיקה, הנושאת את דגל הנצח ואור עולם בקרבה, לארצה ארץ הפלאות, שכל חזון קודש וכל יפעת עולמים ממנה זורחים. אך מעט הורם הנס, עם זקיפתו קמעה נראית עוד כעין חולשה בידים המרימות אותו, והוא, הלא מוכרח הוא להתרומם הגבה למעלה, להתרומם לעיני אפסי ארץ ואיים רחוקים, ותחית ישראל על אדמתו צריכה היא להופיע בתור אחד מפלאי התבל, שמורה וערוכה ברוח קדשה. והנה קמים אנשים מקרבנו הרואים חזון לבם ומשפילים בכח השפעתם את הרום אשר לתחיה הנפלאה הזאת, אשר רק באספקלריא של קדש אפשר להציץ על כל עזוז נוראותיה. הולך ומפעם בתוך מחננו הקול החלש של האידיאליות והרצון החפשי, אשר אמנם ברק לו ויפעה, אבל רק פרחים יתן לנו ולא פרי, זעזועי רוח וצלצולי מלים, ולא אור חיים וגבורת נשמה ולא גבורת רעם של זיו נבואה ואור ורוח הקדש, שכל הנשמה העדינה, שלנו ושל האנושיות כולה, כל כך כמהה להם. אמנם יודעים אנו, כי סוף כל סוף מדת הגבורה בא תבא, אבל דוקא מתוך הגזרה והחקה, ולא מתוך האידיאלים החפשיים, שיפעת עץ רקב ואמץ קורי עכביש להם. דוקא מתוך ההכרח הגדול והעצום, מתוך הגבורה של מעלה, מתוך קול ד' בכח, מתוך קול ד' שובר ארזים, מתוך הקול המרעיש הררי עד ומפוצץ גבעות עולם. והקול הזה בעז רעם גבורתו שוב הוא כופה עלינו הר כגיגית ואומר לנו: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, רק אם אנחנו מקבלים את התורה, את מקור החיים והאורה, היה תהיה לנו תחיה לאומית תמה וברה, אדירה ואיומה, רק אם אנחנו מקבלים את התורה ושמים אותה לתורת חיים וחקת לאום בארץ עברנו ועתידנו, בארץ ישראל, תהיה תחיתנו הלאומית תחיה מבוססת, בעלת שרשים חזקים ואמיצים ואחרית ותקוה, תחיה שתחדור באור חייה בתוך כל השדרות של האומה, הרחוקות והקרובות, שתפליא את כל העמים בפלאי הופעותיה. וההכרה הגדולה הזאת הולכת היא וחודרת, הולכת ומתבררת גם אצל אלה אשר עדיין לבא לפומא לא גליא ; להם, והיא עוד תלך ותחדור, תלך ותתברר, וכמאז ומקדם היא תגלה בחיים ובפועל את אותו הכח המכריח המקים אותנו לתחית אמת, ומתוך גבורת החיים וההויה של כפית הר כגיגית, לקבל על ידה את דבר ד' בתור חק חיים ומשפט לאם בארצנו, נשוב ונחיה להיות לעיני כל הגוים למה שאנו מוכרחים להיות, להעם הגדול והקדוש על אדמת הקדש כימי עולם וכשנים קדמוניות

כ"ב - "ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא".

הקדושה העליונה היא הבעת החיים השלמים, בכל מילואם. העיפות כמו העצבות, היא מפריעה את ההתפשטות האצילית הרחבה והטהורה, שהמחשבות הרמות בקדושתן, וההרגשות העמוקות, בטהרת היושר והטוב הבלתי גבולי שבהן, אינן יכולות להתרחב בשלטונן המלא, על הנפש העיפה. העיף והיגע יוכל תמיד להיות לברות למתלעותיו של העמלק הרוחני, אשר לא ירא אלהים. ויותר טוב שהרשמים, הקדושים בקדושה עליונה יתאחרו מעט עד אשר ישוב הכח לעיף והחלש יוכל לומר גבור אני, ויחוש את גבורתו, גבורת הגויה והבשר אשר עליהם תכונן גבורת הרוח והנשמה העליונה, את כסא כבודה. ובעת החולשה, שתוכל הרשימה להיות מזדייפת, לצייר שהמבוקש האלהי האידיאלי היא אותה החולשה, רשלנות החיים ומיעוט צביונם, צריכים להניח לעיף, זאת המנוחה הניחו לעיף, עד שיקבץ החיל, והכחות הגופניים והנפשיים יחלו ללכת במסלולם האיתן והבטוח, ואז יפול עליהם אור החיים האלהיים כרביבים עלי עשב, כטל מאת ד' על ניצנים ברוכי אל. לזאת יומא קמא, תחילת החול, המטושטש בעיפותו, לא אמר להו ולא מידי משום חולשה דאורחא.

כ"ג - "בתרי בשבא אמר להו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"".

עברה המנוחה למטרת קיבוץ הכוחות, שלא תהיה הסגולה הרוחנית מתדלדלת ושלא יתטשטשו צורותיה מפני כשלון כח, מיד מופיעה הסגולה ביקרת תפארתה, זאת היא הסגולה המגמתית שהיא מוכרחת וצריכה לצאת אל הפועל אחרי שישתלמו מכשיריה. אבל גם לפני התגלמות המכשירים, היא כבר בעינה נמצאת בכחה. מיד בתרי בשבא, עוד לפני ההכנות הגדולות הדרושות להתגלות אור של מצב הנשא ברוממותה של הנשמה והשלטתה על החיים, כבר נאמרה המטרה היותר אחרונה, מטרת סגולת הקדושה העליונה, שהיא מתבלטת במהותה האמיתית של האומה בכללה, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", מורים ומדריכים עליונים לעולם כולו, וקדושים בחייהם החיצוניים והפנימיים, היחידיים והלאומיים. אלה הגדולות הנן התוצאות היותר מאוחרות, שעין ד' צופיה מרחוק לנהל את כל הסיבובים אליהן. וסוף מעשה במחשבה תחילה, להודיע שהמטרה היותר אחרונה בטוחה היא, אם שכדי להשיג אותה, כ"כ מתפצלים הם הדרכים, והמכשירים הטובים והרעים כולם משמשים הם להופעתה. המחלוקת והגיהנם שנבראו בשני, גם הם מכלל השליבות שדורכים על ידן אל רום ראש פסגת המטרה. אבל דבר אלהינו יקום לעולם, ולפני כל הכנה וכל פעולה בחירית, כבר הובטחנו אל מה שיהיה באחרית הימים, והוה בסגולה עצמית גם מראש מקדם, בתרי בשבא אמר להו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים".

כ"ד - "בתלתא בשבא א"ל מצות הגבלה".

רק אחרי שמציבים את האידיאל הנעלה, המרומם והרחוק, בכל יפעת תפארתו, והנשמות מתעוררות להגיע אליו, אז יש לחוש מפני התפרצות פתאומית, העוזבת את כל דרכי ההדרגה ומביאה הריסות ושבירות בעולם. אם באים לצמצם את הרעיון לפני התגלותו של האור הגדול והרחב המאיר אפסי עולמים, אז מאפילים את הדעת, ומטשטשים את הצורה הרוחנית העליונה של נשמת האדם השואפת לגדולות. אבל אחרי שהזוהר העליון, בהודו הכללי יוצג בתמונתו הבהירה, לעיני הרוח, והשאיפה העליונה להמטרות הגדולות, החובקות זרועות עולם, תצא להתעוררותה, אז במלא אורה של הנשמה והתקוממות זיו חייה, לא יש לחוש כ"כ לרפיון ורשלנות כמו שיש לחוש להתפרצות עוברת גבולים. ע"כ, רק אחר שכבר נאמר בתרי בשבא, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" , אחרי שמגדל האורה הוצג לעיני ישראל לדעת את רוממות שאיפתם המאירה והגדולה, צריכים לעצור בעד שטף המרוצה שלא יעבור גבולות, ובתלתא בשבא אמר להו מצות הגבלה.

כ"ה - "ברביעי עבוד פרישה".

רק אחרי שבתחילה באה ההארה הנשמתית העליונה, הדוחפת את כח הרוחני שבאדם ובאומה להיות עולה למעלה, וההגבלה, המשוערת בהשערה אלהית לפי היכולת הרוחנית והגשמית, מודדת את השיעורים הראויים להצעדים של ההתעלות, אז נאותה היא מאד ההסדרה המעשית, להפריד את הנשמה הזכה מההסתבכות ברגשי הגויה וכוחותיה, התפעלו]יו[תיה ונטיותיה הגסות, שבתחתית המצע של טבע החי אשר באדם. והפרשה זאת, לא די שלא תעיק את ההתפשטות של הקומה החיונית האמיתית של האדם אלא עוד תרחיב אותה בטוהר הגבורה העליונה שלה, במה שתכשיר אותו להיות מקשיב לקול האל הקדוש, מתוך מעמד הקדושה היותר אדירה, שאליה עלתה האומה כולה, במעמד הר סיני. ואחרי ההגבלה, שבאה אחרי הדיבור של "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", באה במקומה העובדא של הפרישה.

כ"ו - "ורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחא".

כשם שהקודש הוא המגמה של החול תעודתו ותכליתו, אשר מטעם זה ראוי שכל החול יתקדש, שהכל יקשר בקשר האידיאליות של הקדושה העליונה מבלי השאיר דבר, שאור החיים המגמתיים לא יקבעו עליו את רישומם וחותמם - כן יש ערך לעצם החול בהשארו במקומו, בתור הצל המבליט את האור, או בתור רעיון מפורט המעשיר את התוכן המלא של הכלל, מפני המשל של הבדידות וההפרדה שמוכר על ידו. על כן למטרת ההארה הראשית העליונה של אור עולם אשר לתורת ד' אמת, יש פנים להשארת הראשית של החול בעינו, כמו שיש פנים להכללתו בתוך המערכה של הקודש.

@בארון
לא יודעת אם את מסתובבת כאן לפעמים, אבל נראה לי תאהבי

"אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה רז זה לבני, רז שמלאכי השרת משתמשים בו" (שבת פ"ח).

הקדמת נעשה לנשמע זהו כחן של ישראל מאז ומעולם. מפני שאנו חשים בקרבנו שבמעמקי הטבע של כל מהותנו, כל קדושת היהדות צפונה. ואם אנו חשים איזו חלישות בגבורתה בנוגע לנפשנו, אנחנו צריכים ראשית לכל להתעורר להיות נאמנים לעצמנו. ננער את עצמנו מכל התכחשות עצמית ונדע להגן בגאון על הצביון השלם שלנו. ואז נצעוד בעוז על דרכנו בכל מסילות החיים ובכללם גם כן בדרכה של התחיה הלאומית ובנין הארץ. כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד. הדבורה בונה את תאי כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שעורים בהנדסה, מפני שכך חקוק בטבעה. ובעולם הרוחני אין היצורים הרוחניים העליונים צריכים שמיעה לפני מפעליהם, מפני שקדושתם היא להם טבעית. רק בני אדם העלולים להיות נבוכים על ידי מהומות המדע המזויף, צריכים התאמצות לשוב אל הטבע הטהור הנפשי שלהם. ואנחנו במעמד הר סיני, בעת אשר ראש הפסגה של אמיתת הויתנו נתגלה על כללנו, בעת אשר אדון כל נגלה עלינו בערפלי טוהר ללמד לעמנו תורה ומצוות, באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טבעיים טהורים, כטבע האיתן של נשמתנו בעצם טהרה. ובשביל כך הקדמנו נעשה לנשמע, למעלה מכל התרבות המזויפת של האנושיות השוגה בהבליה והסובלת מסכלות רשעתה בשליטת האדם לרע לו, ואובדת בזה את עצמה ועצמה. ועתה אחים כולכם צעירים וזקנים, בתעופה אמיצה נשוב לאותו הטוהר הנשגב שלנו. ונאמנים לעצם טבע נשמתנו, נעמוד כולנו לבצר את שבות שבותנו בארץ חיינו, על פי היסוד של הטוהר והאמון העצמי. נגלה בכל מפעלי החיים הכלליים והפרטיים את אותו הרז הכמוס מכל האנושיות כולה, המתענה ביסורי כחשותה לעצמה. ובת קול תפוצץ ממרומי הקודש עוד הפעם: "מי גילה רז זה לבני? רז שמלאכי השרת משתמשים בו! וכימי עולם נענה כולנו קול אחד חוצב להבות אש: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"

אשכרה.