הבעיה היא הקיצוניות.
כשאני אוהבת זה עד הסוף, וכשאני שונאת זה עד הסוף
אני לא מצליחה להיות נחמדה לאנשים שאני סולדת מהם.
אני לא מצליחה להיות פוליטקלי קורקט. וגם אם כן, רואים לי בעניים
אני יכולה לבכות מכל דבר הכי קטן, מחוסר צדק, מכאב של אדם.
ואני יכולה להיות אדישה כל כך. וזה נופל על ימים,
ויש ימים שאני לא אפסיק לדבר, ובימים האחרים אני לא אדבר.
ואולי זה מה שהלב רוצה, ומה שהוא צריך.
וזה גורם לי להרגיש חיה,
לאט לאט אני מתחילה לגלות כמה אני פשוט לא קשורה.
וכמה לא אכפת לי
וכמה חשוב לי רק שהאנשים שלי ישמחו

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת