בוא נקום בבוקר נטבול בים של קדושה, ים של טבע ואהבה. מין אהבה כזאת שמרפאת לנו את הנפש. נעמוד עם שיער פזור מול הנוף הכי בראשיתי בעולם ונרים ידיים. ננשום עמוד עמוד לתוכינו אוויר של אור אוויר של אמת ויופי גולמי.
שבועות של שבועות, תהליכים רצים אצלי בגוף במהירות שיא. שומעת ראפ מגעיל ומתפללת לקדושה
שמלה ארוכה ועגיל עמוק באיזה סמטה בנפש. מביטה על ילדים קטנים שצועקים "ואהבת לרעך כמוך" בשביל לקבל ארטיק ובאוזניות שר לי, אחויה עזוב אותך מלחשוב כבר. ואני קולטת את הקולות ומחייכת. ילדים הם עם של קסמים. קסמים הם ילדים קטנים שמאמינים שהפרח יפרח לנצח. ואם הוא נשבר הם באים לאמא שתתקן להם את הפרח. ובאוזניות רביד מקלל חחח.
לקום לנוף של ירושלים . נוף של נוסטלגיה של יפו של ילדים אבודים וחלומות מתגשמים.
ובשעת שקיעה בערך שבע שמונה כזה, ממרומי קומה 11 אתה מתחיל לראות את הגגות מזילים דמעה ונערים ונערות עוטפים אותם בחיבוק אימהי שמלטף בשקט ולוחש שיהיה בסדר. ובזריחה ממש מוקדם לעבור במחניודה ולבהות בעשרות ההתזות שמישו השפריץ שם את הלב שלו. אחד כתב
מותק, החושך דוחק בי להתחיל לחיות.
ואני חשבתי שחבל זהוא כתב את זה ולא הלך אליה ודפק אצלה בדלת וחיבק אותה וישב אצלה כל הלילה. וחי.
ואני חולמת בלילה חלומות שאסור לחלום. חלומות שאסור לחלום. ומה זה משנה כי כבר כשאני קמה מחכה לי מחניודה מתחת לחלון וריסוס באדום שכתוב
כל אדם זקוק לאשה וקורת גג להתגעגע אחריהם
או משו כזה והכנתי קפה חזק בכלי שלישי ואהבתי עד כלות הגעגוע ובוא השלווה. ו
בסוף כל זה עמדתי חצי באוויר ואמרתי תודה לבורא על היציבות וכמה יציבות זה חשוב
ובאמצע מנוחה שהיא מאד מנוחה היא צעקה לי שהי, הנה בעלך בטוח בטוח ואני צעקתי לה מיזה?! גדי?! והיא צחקה חחח מי זה גדי ואני צחקתי גם ואמרתי לה לא יודעת, אבל חחח יש לו תלתלים?! ובאתי לחלון וצעקתי גדייייי חח וזה היה בכלל אישה חחח
ועל הקיר עוד מישו כתב
מוקדש לאוהבים ואוהבות בימי הבינתיים.
ומה יש להקדיש פיסת קיר לאנשים שמנסים בכל כוחם לחיות. ואני אוהבת את החיים עד שאני ממש דאגה שאני לא יאהב אותם ואיזה דאגות שווא.
אנשים גדולים הם קסם אמיתי. נלך לים אחרי כל זה, נארוז ספר או שניים, שמיכה ובקבוק וויסקי פתוח שנשאר. נשים גם מכחולים קטנים ודקים וצבעים קטנים בכל הצבעים. נכתוב על איזה סלע ,
אין לך אדם שאין בו אדמה
שיכול להצמיח עצמו בה,
לעיתים.
ועוד כאלה אמירות של השראה שנבטו בי. עכשיו נמשיך לשמוע בלבולי שכל של אמנות. ונתחיל לחזור לשגרה של ברכה וחיים של אהבה חדשים.
שבועות של שבועות, תהליכים רצים אצלי בגוף במהירות שיא. שומעת ראפ מגעיל ומתפללת לקדושה
שמלה ארוכה ועגיל עמוק באיזה סמטה בנפש. מביטה על ילדים קטנים שצועקים "ואהבת לרעך כמוך" בשביל לקבל ארטיק ובאוזניות שר לי, אחויה עזוב אותך מלחשוב כבר. ואני קולטת את הקולות ומחייכת. ילדים הם עם של קסמים. קסמים הם ילדים קטנים שמאמינים שהפרח יפרח לנצח. ואם הוא נשבר הם באים לאמא שתתקן להם את הפרח. ובאוזניות רביד מקלל חחח.
לקום לנוף של ירושלים . נוף של נוסטלגיה של יפו של ילדים אבודים וחלומות מתגשמים.
ובשעת שקיעה בערך שבע שמונה כזה, ממרומי קומה 11 אתה מתחיל לראות את הגגות מזילים דמעה ונערים ונערות עוטפים אותם בחיבוק אימהי שמלטף בשקט ולוחש שיהיה בסדר. ובזריחה ממש מוקדם לעבור במחניודה ולבהות בעשרות ההתזות שמישו השפריץ שם את הלב שלו. אחד כתב
מותק, החושך דוחק בי להתחיל לחיות.
ואני חשבתי שחבל זהוא כתב את זה ולא הלך אליה ודפק אצלה בדלת וחיבק אותה וישב אצלה כל הלילה. וחי.
ואני חולמת בלילה חלומות שאסור לחלום. חלומות שאסור לחלום. ומה זה משנה כי כבר כשאני קמה מחכה לי מחניודה מתחת לחלון וריסוס באדום שכתוב
כל אדם זקוק לאשה וקורת גג להתגעגע אחריהם
או משו כזה והכנתי קפה חזק בכלי שלישי ואהבתי עד כלות הגעגוע ובוא השלווה. ו
בסוף כל זה עמדתי חצי באוויר ואמרתי תודה לבורא על היציבות וכמה יציבות זה חשוב
ובאמצע מנוחה שהיא מאד מנוחה היא צעקה לי שהי, הנה בעלך בטוח בטוח ואני צעקתי לה מיזה?! גדי?! והיא צחקה חחח מי זה גדי ואני צחקתי גם ואמרתי לה לא יודעת, אבל חחח יש לו תלתלים?! ובאתי לחלון וצעקתי גדייייי חח וזה היה בכלל אישה חחח
ועל הקיר עוד מישו כתב
מוקדש לאוהבים ואוהבות בימי הבינתיים.
ומה יש להקדיש פיסת קיר לאנשים שמנסים בכל כוחם לחיות. ואני אוהבת את החיים עד שאני ממש דאגה שאני לא יאהב אותם ואיזה דאגות שווא.
אנשים גדולים הם קסם אמיתי. נלך לים אחרי כל זה, נארוז ספר או שניים, שמיכה ובקבוק וויסקי פתוח שנשאר. נשים גם מכחולים קטנים ודקים וצבעים קטנים בכל הצבעים. נכתוב על איזה סלע ,
אין לך אדם שאין בו אדמה
שיכול להצמיח עצמו בה,
לעיתים.
ועוד כאלה אמירות של השראה שנבטו בי. עכשיו נמשיך לשמוע בלבולי שכל של אמנות. ונתחיל לחזור לשגרה של ברכה וחיים של אהבה חדשים.
