וזה שהבת שלי, נכדתך, מתקשרת מיוזמתה ומבקשת לבקר ואת מסרבת לה,
וזה שהנכד הקטנטן שלך שנולד לפני מעל חצי שנה אפילו לא יודע איך את נראית
וזה שאנחנו גרים רבע שעה ממך ועדיין מרגישים רחוקים ממך אלפי שנות אור
זה רק גורע ממך.
ואומנם חבל שהילדים שלי, נכדייך, לא יודעים ולא חוים אותך בתור סבתא. אבל יותר מזה שיא החבל לא חווה את נכדייך.
וכמה מקום זה מוסיף להם בנפש, ואמור להוסיף גם לך
מקום שאת מעצימה ופוגעת בו שוב ושוב
ולמה?
אין הסבר
מעולם לא ביקרתי אותך
מעולם לא ביקשתי ממך משהו
מעולם לא דיברתי עלייך רע
אבל היום, אחרי כמעט 10 שנות נישואין
אני מרשה לעצמי לדבר ולפרוק
ולהגיד שמעולם לא נתקלתי ביחסי אנוש כאלה מבזים ומשפילים
וגם אם אותי את לא אוהבת
לפחות את נכדייך תאהבי, ותראי להם
לא ביקשתי ממך מתנות, ומחוות. סך הכל הם רוצים להכיר את סבתא ולהגיד שלום.
השפלה. זה מה שאני מרגישה כשאני פוגשת אותך. ולעולם לא תצליחי לתקן את זה גם אם תנסי. חפרתי בור כלכך עמוק שממנו כבר אי אפשר להתרומם



מדברים



