את רוצה שאני אנתק את הרגש שלי מהמריבות שלהם.
מההשפלות,הירידות,העקיצות,האמון שמעולם לא היה נראלי משו ועכשיו בקושי נקרא קיים,
מהסבל והצער והכאב של כל אחד מהם
ביחד ולחוד,
ומהצרה שזה גורם לכולנו,
מפחדים,לחצים,מתחים וכעסים שכולם סביבי סובלים,
שאני אתעלם מכאב של מי שאני אוהבת או לפחות אמורה לאהוב,
ושל מי שאוהב אותי.
להתעלם מהעובדה שלב גדול נקרע ונחתך ומנוסר עוד ועוד ועוד וכל חתיכה מתעופפת ליבשת אחרת בערך
וקשורה רק בחוטים של משי.
לא לקשור את עצמי לבלאגן ולכאוס שאני כל כך רוצה לפתור
ובגלל הבושה אני בורחת מזה.
ומי יודע אם באמת הייתי מנסה,
אם הייתי מצליחה.
אולי יכולתי למנוע כל כך הרבה שנים של סבל,
אולי רק יום.
אבל מה לא הייתי נותנת בשביל שהם יאהבו,
אפילו ליום.
אבל אני מפחדת שהם יכעסו עלי,
ומפחדת לטעות,
לומר משפט אחד דבילי שיוביל לחורבן.
לדבר מכעס או כאב או אנוכיות.
מפחדת שאהיה מושפלת בגלל זה בעינייהם.
מפחדת להתחיל ולנתוש באמצע כשהפצעים פתוחים
רק כי אין לי עוד אומץ
או רצון.
אבל אני לא רוצה להתעלם מזה!!!
כאילו,
אני משתוקקת לפתור את הכאוס הזה,
למחות את שמם של השנאה והחשד ותאוות הבצע.
אבל אנלא מסוגלת.
לפחות זה מה שאני מרגישה.
אבל המוח אומר שאם אנסה באמת,
ואתפלל על זה ב-א-מ-ת
אז עוד יהיה פה שלום.
