קצת אחרי שכל הבלאגן התחיל, כשרק התחילו ההגבלות אבל הסניף כבר הפסיק להיות פעיל, שלחתי הודעה לחניכים שלי והצעתי להם שנארגן ארוחת שבת משותפת.
כולם התלהבו על הרעיון והתיכנון יצא לדרך, כבר חילקנו מה כל אחד יביא לשבת ואני התארגנתי על מקום לשהות בו במהלך השבת.
אלא שרצה השטן ומעט לפני שבת התבשרנו על תחילת ההגבלות ובצר לי נאלצתי כמובן לבטל את השבת.
במהלך תקופת הקורונה השתדלתי לנסות לשמור
על קשר עם החניכים באמצעות קבוצת הווטסאפ שפתחתי, לפעמים זה צלח יותר ולפעמים פחות
ולאט לאט הרגשתי שנרקמת בנינו שפה משותפת
(ובוגרת!) ולשמחתי לא היה גבול.
מפעם לפעם עוד התחלתי לפנטז על הגשמת הרצון
שלי לארוחת שבת משותפת אך עקב הנסיבות
זה מעולם לא יצא לפעול.
כשהתחילו להשתחרר ההגבלות העלתי שוב את ההצעה
הנושנה לארוחת שבת משותפת, אך עד שהושגו האישורים מההורים התברר למפרע כי התחבורה הציבורית
עדיין לא חזרה לסדרה וכך נגנז החלום עוד טרם החל לפעפע.
ואז עלתה בראשי מחשבה מופלאה- לנסות לקיים את המפגש במהלך השבוע...
אחרי כמה וכמה דחיות לשמחתי הרבה המפגש הזה יצא היום לפעול.
אז נכון שלא כולם היו, חלק פרשו מהסניף, וחלק הלכו לישיבות "שחורות" וניתקו קשר עם העבר,
וחלק "סתם" לא יכלו להגיע מסיבות כאלה ואחרות (לימודים, עבודה וכו') אך בסופו של דבר נפגשנו היום
חבורה קטנה אך מגובשת למשחק כדורסל, אכילת פיצה
ומעל הכל- דיבורים.
דיברנו על מיניות, והם סיפרו לי בגילוי לב על הפחדים שלהם מהקורונה והצורך שלהם להיפגש אולי לראשונה
עם המוות והפחד חסר השם מפני העתיד, דיברנו על הלימודים, הקשר עם המין השני, בגרויות, לימודים
ובכללי על העתיד.
פגשתי את אותם חניכים שהפסקתי "רשמית" להדריך לפני 3 שנים- אך הם נשארו בליבי לנצח
ונדהמתי לראות כמה הם בגרו והתבגרו בתקופה כה קצרה.
החניכים שעזבתי בכיתה ו' נמצאים עתה בסוף כיתה ט'
בתחילתו של גיל ההתבגרות עם כל הכרוך בכך
והכניסה הראשונה שלהם "לעולמם של הבוגרים"
על קו התפר הזה שבין ילדות-נערות-ובגרות
זכיתי להיות עבורם אוזן קשבת, ואף אם אין בידי את התשובות לכל השאלות
נתתי להם את ההרגשה שאני שם בשבילם-
כמו שאיש לא שם עבורי.
ולוואי ונזכה ואזכה
להדריך ולו במעט את הדור המבולבל
והמלא כוחות מופלאים הזה, שזכיתי ולו במעט
לקחת חלק בגידולו.
כולם התלהבו על הרעיון והתיכנון יצא לדרך, כבר חילקנו מה כל אחד יביא לשבת ואני התארגנתי על מקום לשהות בו במהלך השבת.
אלא שרצה השטן ומעט לפני שבת התבשרנו על תחילת ההגבלות ובצר לי נאלצתי כמובן לבטל את השבת.
במהלך תקופת הקורונה השתדלתי לנסות לשמור
על קשר עם החניכים באמצעות קבוצת הווטסאפ שפתחתי, לפעמים זה צלח יותר ולפעמים פחות
ולאט לאט הרגשתי שנרקמת בנינו שפה משותפת
(ובוגרת!) ולשמחתי לא היה גבול.
מפעם לפעם עוד התחלתי לפנטז על הגשמת הרצון
שלי לארוחת שבת משותפת אך עקב הנסיבות
זה מעולם לא יצא לפעול.
כשהתחילו להשתחרר ההגבלות העלתי שוב את ההצעה
הנושנה לארוחת שבת משותפת, אך עד שהושגו האישורים מההורים התברר למפרע כי התחבורה הציבורית
עדיין לא חזרה לסדרה וכך נגנז החלום עוד טרם החל לפעפע.
ואז עלתה בראשי מחשבה מופלאה- לנסות לקיים את המפגש במהלך השבוע...
אחרי כמה וכמה דחיות לשמחתי הרבה המפגש הזה יצא היום לפעול.
אז נכון שלא כולם היו, חלק פרשו מהסניף, וחלק הלכו לישיבות "שחורות" וניתקו קשר עם העבר,
וחלק "סתם" לא יכלו להגיע מסיבות כאלה ואחרות (לימודים, עבודה וכו') אך בסופו של דבר נפגשנו היום
חבורה קטנה אך מגובשת למשחק כדורסל, אכילת פיצה
ומעל הכל- דיבורים.
דיברנו על מיניות, והם סיפרו לי בגילוי לב על הפחדים שלהם מהקורונה והצורך שלהם להיפגש אולי לראשונה
עם המוות והפחד חסר השם מפני העתיד, דיברנו על הלימודים, הקשר עם המין השני, בגרויות, לימודים
ובכללי על העתיד.
פגשתי את אותם חניכים שהפסקתי "רשמית" להדריך לפני 3 שנים- אך הם נשארו בליבי לנצח
ונדהמתי לראות כמה הם בגרו והתבגרו בתקופה כה קצרה.
החניכים שעזבתי בכיתה ו' נמצאים עתה בסוף כיתה ט'
בתחילתו של גיל ההתבגרות עם כל הכרוך בכך
והכניסה הראשונה שלהם "לעולמם של הבוגרים"
על קו התפר הזה שבין ילדות-נערות-ובגרות
זכיתי להיות עבורם אוזן קשבת, ואף אם אין בידי את התשובות לכל השאלות
נתתי להם את ההרגשה שאני שם בשבילם-
כמו שאיש לא שם עבורי.
ולוואי ונזכה ואזכה
להדריך ולו במעט את הדור המבולבל
והמלא כוחות מופלאים הזה, שזכיתי ולו במעט
לקחת חלק בגידולו.
.