יש שמיים וים
יש אינספור כיסופים
תראי ילדתי - יש עכשיו
אור אינסוף עטור כוכבים

תרא- אני לוחש
ישנם מלאכים
המביטים אף הם
עלינו עכשיו
גם הם כאן עכשיו
מחכים

לבוא העת
לשכינה חרישית
הנושאת בכנפייה
הבטחות
כמו מזמור חרישי
הנישא לעת ערב
כמו אופק
מלא שתיקות

תראי ילדתי
העודך עוד זוכרת
נשיקת שפתיים ערפילית
האם עוד עודך עורגת
לצלילי הפסנתר
הנישא חרישית

בין הררי הבטחות
נשאת מבטך
הצופן הליכות
ואוגר את בכייך
בין שלהבות מדממות
נשאתי קולי
למול שתי עייניך
נמוג עולמי

ולוואי עוד אוכל שאת
את מסע כיסופינו האחרון
ולוואי בין לילות ללא ירח
תוסיף דמותך חזיון
למיטתי הזועקת
ומבקשת נחמה
להיום או אתמול
חרישי
ומבקש
רק אותה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול