ונעזוב לרגע את המחלוקות בענייני השקפה, דת, מדינה וכל היתר בין דתיים לאומיים לרב עובדיה ולשומעי לקחו, ולרבנים נוספים במחנהו (או בכלל מתווי דרך בעצמם החל בשושלת הרבנים מוצפי וכלה בחכם שלום כהן).
זו פשוט המחשה עד כמה קשה להרבה מהגולשים כאן לקבל דרכי התנהלות שונות בשאלת התרבות. רואים את הקושי לקבל את ההפרדה שעשו לעצמם יהודיים מזרחיים (ולדעתי האישית כולל גם הרב עובדיה עצמו בהקשר הזה) בין דיעותיה של אום כולת'ום במסגרת הפוליטיקה הנאצריסטית (ואני בטח לא אכנס כאן למה שלדעתי בכלל נובע מחוסר הבנה של חלק מהמשתתפים בדיון - ובטח חוסר הקשבה - לבעיית האוריינטליזם והכמיהה לתחייה פאן-ערבית שכבשה בזמנו את העמים והמדינות שסביב ישראל) לבין אומנותה המוסיקלית הערבית הבלתי נשכחת, אפילו עם כל המטען שבו טענה אותה לאורך השנים. אצל מעריציה היהודיים בישראל מראש העניין הזה נסלח לה וכאילו "זוכתה" מהעניין מפני שבמסגרת חייה ומקומה הוכרחה בעצם לשלם את מס השפתיים הפוליטי, שאומנותה המחישה כמה אין הוא באמת אותנטי. וכן, אני עצמי הרשיתי לעצמי פעם אחת לנסות לפענח את סוד קסמה והאזנתי לביצוע שלה לאינתי עומרי המהולל ואכן, עם כל החינוך המוסיקלי הסופר-קלאסי סופר-אירופאי שלי, אני מודה ומתוודה שהיה בזה משהו כובש, משהו עצום וייחודי שגם האוזן שלי הצליחה להבחין בו בינות הקישוטים המוזערביים והמיתרים הדיסהרמוניים. כמעט קשה להאמין שאומנות כה טהורה - של אהבה, של יופי, של צער - יכולה היתה להתקיים באמת בנפש יחד עם שנאה ורוע טהור. אני בטח לא יותר מאשר ארמוז כאן לשימוש ולפרשנות שלדעתי התקיימה גם אצל יהודים מזרחיים מסורתיים וחילוניים, וגם אצל שומרי תורה בעלי תרבות רחבה כגון הרב עובדיה (עם כל ניסיונותיו להתרחק מתדמית כזו), להתרפק על יצירתה של אום כולת'ום במסגרת הזיכרון של מורשתם ומוצאם, שבוודאי כאן נרמסו מבחינתם כלאחר יד תחת זחלי המחרשה הציונית והטרקטורים בפלחה של הקיבוץ האשכנזי והמושבים.
זה מזכיר לי מובאה מספר מצויין (לדעתי) בשם "האיש בחליפת עור הכריש" שמתאר את התרבות היהודית במצרים נניח מראשית הקולוניזציה האנגלית ועד התפרקות הקהילה בלחץ הנאצריסטי. גיבור הסיפור מתואר שם על אונייה שמפליגה לצרפת עם יהודים שעוזבים לצמיתות - בצער, בבכי וביגון - את המורשת האדירה שאחריהם בקהיר ובאלכסנדריה, והוא זועק בערבית הדיאלקטית של ה"מאסרים" משהו בסגנון "רג'ע מאסר!" - "תחזירו לנו את מצרים!", כלומר זה שבר נפשי נוראי עבורם להיפרד מהתרבות, אפילו זו שהיתה מהולה בשנאה כבושה לישראל או ליהודים. ששוב, יכול להיות שלנו כיהודים צברים ציוניים בישראל זה נשמע מטורף, כמעט כמו בפרשה שנקרא השבת "ונשובה מצרימה" (ועכשיו כמובן מתבקש הרי לציין כמה זה סמלי שאני מפרסם דברים כאלה על יום ראשון של פרשת "שלח לך", והרי כל דבר מכוון מלמעלה וכו' וגו').
אז כל ה"החרמה" הלכאורה-מתבקשת כאן, כביכול מה השאלה בכלל, אם זמרת צייצה "Free Palestine" אז היא בוודאי מוקצה מחמת מיאוס לנצח נצחים, זה פשוט מגוחך לגמרי, זו מין טהרנות מופשטת מכל אינטלקט, מין רובוטיזציה של תרבות, שהופכת כל שאלה לבינארית, Yes/No, ביטים במחשב מת עשוי סיליקון ומתכות. ודאי שהמוח האנושי והנפש האנושית - אם יש בכלל דרך לנתח אותה, ורצוי קצת יותר מבוססת מאשר הפסיכואנליזות הוינאיות היומרניות - לא פועלים בדרך הזו בשום אופן.
אם כבר, אתן את הדוגמה המשלימה לאום כולת'ום, וזה ניצולי שואה שהוסיפו ואף דווקא התעקשו שלא לוותר על האזנה לווגנר! וזאת כי מבחינתם התקיימה מחיצה בלתי-נראית בין הפטפטת האנטישמית, הגזענית-דארוויניסטית, הטווטונית ה"מודרניסטית" המפורשת והמחרידה-לחלוטין של המלחין, לבין יצירתו, בדיוק כפי שטענתי קודם לגבי הזמרת הערבית. כביכול לא מתקבל על הדעת שאפילו יצירה שכולה אלילות גרמאנית כמו "הטבעת", על כל נימותיה וקינותיה ביערות הגנומים ובמערות הניבלונגים ובהרי הגעש הצפוניים של ואלהאלה של אש וקרח, באמת תייצג רוע זדוני ממש, מין שנאה שתתורגם למכות ופוגרומים ביהודים באמצע הרחוב בברלין. וכמובן, צריך בהחלט לזכור שבימיו שלו אף אחד לא לקח את התווים והמוסיקה ללוות בהן מצעדי לפידים של אספסוף פרוע במינכן או את הסתערות הוורמאכט על פולין. זה רק משהו שעשה משטר שבכלל מרד בכל האריסטוקרטיה והתרבות הגרמנית כעבור שלושה דורות, ומה שנקרא, השמיע את ווגנר מהתווים הנמוכים של הפסנתר, וניגן אותו עם צרימה בחצוצרות מפוצצות מרוב מאמץ. אז בשורה התחתונה, ווגנר גם כיום עדיין מוחרם לגמרי בישראל, אף אחד לא מנגן אותו והוא לא מושמע בקול המוסיקה, אבל אין מוסיקאי ישראלי מקצוען אחד שלא היה באירופה להתאמן על ביצוע של יצירה כזו או אחרת שלו. ולדעתי ברוב המקרים המוסיקאים - אפילו ישראלים צברים ציוניים לגמרי - מחזיקים בדיעה שהחרם מיותר ולא נכון.