א. "חטאנו בזה שלא אנחנו הקמנו את ארגון 'בצלם'", כתב סבא שלי לפני כחצי יובל.
"...גם בתוך עם אחד, בין השלטון לבין האזרח, יש הרבה מקרים של אטימות, רשעות ושחיתות. אבל האזרח היהודי בארץ מוגן ברבדים רבים של הגנה. יש חוק ויש בג"ץ ויש עיתונות ויש גם קשרים אישיים כמעט לכל אדם, עם בן-דוד או שכן או חבר של מישהו בעל השפעה. האיש הערבי בלתי מוגן לחלוטין מול השלטון הישראלי.
אנחנו היינו צריכים להיות הכתובת שלו. אנחנו היינו אמורים, ויכולנו, לעמוד לימינו ולהגן עליו בתום לב, שנים לפני שהשמאל הישראלי לקח את זה על עצמו שלא בתום לב".
(אורי אליצור / נקודה, ערב ראש השנה תשנ"ה. קישור למאמר המלא בתגובה השנייה)
ב. אני חושב שאם יש נושא שדומה לכך בימינו, הוא הפגיעות המיניות.
בסדר הדברים המתבקש, החברה הדתית הייתה מובילה את המאבק בתופעה הזו. מדובר בעניין כל-כך נורא, הן מבחינת מוסר אנושי טבעי והן מהבחינה הדתית. התורה עצמה משווה אותו לרצח. ברור שחברה שמנסה לתקן עולם, להיטיב, להביא אור, תשים את המאבק בפוגעים במקום חשוב בראש סולם הערכים שלה.
בכאב גדול אני אומר שזה לא המצב.
אשתי סיפרה לי שבאוניברסיטה שבה היא לומדת יש צוות מיוחד לטיפול בפגיעות ובפוגעים. קרתה פעם אחת שמרצה התנהג בצורה בלתי הולמת, והתגובה הייתה חדה וברורה. לצערי, כל ימי גדלתי במוסדות נהדרים של הציונות הדתית, ואם בתור נער מישהו חלילה היה פוגע בי, לא הייתי יודע לאן לפנות. לא היה גורם חינוכי שהיה לי קשר מספיק איתו, או שסמכתי עליו.
יתירה מזאת – אני לא בטוח שאם הייתי פונה, הנושא היה מטופל כראוי. שמעתי יותר מדי סיפורים על רבנים שהשתיקו, טשטשו, לפעמים "חששו לפגוע בשידוכים" של הפוגע, לפעמים לא האמינו לנפגע.
ג. למעשה, אם יש נושא שקולו של הציבור השמרני (שרוב הדוברים במגזר הדתי-לאומי משתייכים אליו) נשמע בו באופן בולט בהקשר הזה, הוא דווקא תלונות השווא. קראתי עשרות מאמרים שמדברים על התופעה הזו, מסבירים שהיא נפוצה, מדגישים כמה אסור להאמין לנתונים שמתפרסמים. כמה פעמים ראיתי את הטענות על כך ש"ארגוני הנשים" מונעים מאג'נדה, הם מנסים לערער את התא המשפחתי, להציג את כל הגברים כפושעים.
ואתם יודעים מה, ייתכן שזה נכון. אולי מעורב בשיח הפגיעות הרבה אג'נדה. אבל כמו שכתב סבא שלי, אנחנו היינו צריכים להניף את הדגל הזה בתום לב, הרבה לפני שמישהו אחר לקח אותו שלא בתום לב.
אני מסכים כמובן שתלונות השווא הן נושא חמור. ובכל זאת, לתחושתי אנחנו רחוקים מאיזון. הנושא כמעט לא מדובר במערכת החינוך, אנשים לא מודעים מספיק לסכנה ולא יודעים איך למנוע אותה, נפגעים לא תמיד זוכים לאמון ולא תמיד יודעים לאן לפנות, עבריינים לא באים על עונשם וממשיכים לפגוע.
ד. יש מושג חשוב שטבעה יונינה פלנברג, שעוסקת בתחום הטיפול בפגיעות המיניות (למדתי אותו מOri Sherman-Knohl, ואני מצטט אותו): "'שערי פגיעה', כלומר המאפיינים החברתיים שמאפשרים לפוגעים לפגוע.
שערי פגיעה קיימים בכל חברה, לא משנה אם היא חברה דתית, חילונית, יהודית או סקנדינבית. ללא קשר לשמרנות או ליברליות, ישנם שערים שמאפשרים לפוגעים לפגוע למשל, בחברה ליברלית הם יכולים להיות התפיסה של יחס טבעי ומשוחרר לגוף, דרישה לחירות אומנותית והאדרה של העזה וחשיפה עצמית.
בחברה שלנו יש לא מעט שערי פגיעה אחרים, ביניהם שיח הצניעות שמשאיר את הילדים תמימים ללא יכולת הבנה של גוף ומיניות; איסור לשון הרע, שהוא איסור חשוב אך בשימוש לרעה יכול לאפשר פגיעות; ריבוי הילדים – שגורם לפחות השגחה של המבוגרים, לכך שלעתים קרובות ילדים שומרים על ילדים ונדרשים להתנהג כמבוגרים בגיל צעיר, וגם לכך שילדים כמהים לתשומת לב של מבוגרים. נכון שכל אלה יכולים להתקיים גם במשפחה שבה יש ילד אחד, אבל הסבירות גבוהה יותר בחברה שלנו.
אין זה אומר שריבוי ילדים או להבדיל יחס חופשי לגוף הם ערכים רעים או שצריך לשנות אותם. שערי הפגיעה לרוב יהיו דברים בעלי משמעויות חיוביות בנוסף להיותם גורמי סיכון. הבנה של שערי הפגיעה מאפשרת לנו להסתכל למציאות בעיניים, ולראות כיצד אנו מציבים שומר בשער, כדי להרוויח את יתרונות השער ולהימנע מהסכנות שכרוכות בקיומו".
עד כאן דבריו. אני חושב שכל הורה צריך להכיר את המושג הזה, להיות מודע, להבין איך לשמור ואיך להיזהר.
ה. אני מתרשם שבכל זאת יש שינוי בתחום. הוא אמנם איטי, ואמנם לא מספיק נשמעים בהקשר הזה קולות של מנהיגי ציבור, ובכל זאת הוא מתרחש.
הלוואי שהפוסט הזה יהיה עוד צעד קטן בדרך אל התיקון.
להצעת אורי, מצרף בתגובה הראשונה דרכי יצירת קשר, למקרים שהלוואי ולא נזדקק להם. מצווה לשמור.
קרדיט: אברהם אליצור
בנימה אישית:
אני חושב שצריך לפתוח פורום "מיניות בריאה"
זה משהו כל כך חשוב ומתבקש בימים האלה
ובפרט בחברה הדתית, ויש קבוצת נפלאות בפייסבוק
שמנהלות זאת בצורה מדהימה, רגישה וצנועה.
אני חושב שזה ממש יהיה לתועלת כולם/ן
בפרט מורים, הורים ומדריכים
אבל ממש לא רק.
"...גם בתוך עם אחד, בין השלטון לבין האזרח, יש הרבה מקרים של אטימות, רשעות ושחיתות. אבל האזרח היהודי בארץ מוגן ברבדים רבים של הגנה. יש חוק ויש בג"ץ ויש עיתונות ויש גם קשרים אישיים כמעט לכל אדם, עם בן-דוד או שכן או חבר של מישהו בעל השפעה. האיש הערבי בלתי מוגן לחלוטין מול השלטון הישראלי.
אנחנו היינו צריכים להיות הכתובת שלו. אנחנו היינו אמורים, ויכולנו, לעמוד לימינו ולהגן עליו בתום לב, שנים לפני שהשמאל הישראלי לקח את זה על עצמו שלא בתום לב".
(אורי אליצור / נקודה, ערב ראש השנה תשנ"ה. קישור למאמר המלא בתגובה השנייה)
ב. אני חושב שאם יש נושא שדומה לכך בימינו, הוא הפגיעות המיניות.
בסדר הדברים המתבקש, החברה הדתית הייתה מובילה את המאבק בתופעה הזו. מדובר בעניין כל-כך נורא, הן מבחינת מוסר אנושי טבעי והן מהבחינה הדתית. התורה עצמה משווה אותו לרצח. ברור שחברה שמנסה לתקן עולם, להיטיב, להביא אור, תשים את המאבק בפוגעים במקום חשוב בראש סולם הערכים שלה.
בכאב גדול אני אומר שזה לא המצב.
אשתי סיפרה לי שבאוניברסיטה שבה היא לומדת יש צוות מיוחד לטיפול בפגיעות ובפוגעים. קרתה פעם אחת שמרצה התנהג בצורה בלתי הולמת, והתגובה הייתה חדה וברורה. לצערי, כל ימי גדלתי במוסדות נהדרים של הציונות הדתית, ואם בתור נער מישהו חלילה היה פוגע בי, לא הייתי יודע לאן לפנות. לא היה גורם חינוכי שהיה לי קשר מספיק איתו, או שסמכתי עליו.
יתירה מזאת – אני לא בטוח שאם הייתי פונה, הנושא היה מטופל כראוי. שמעתי יותר מדי סיפורים על רבנים שהשתיקו, טשטשו, לפעמים "חששו לפגוע בשידוכים" של הפוגע, לפעמים לא האמינו לנפגע.
ג. למעשה, אם יש נושא שקולו של הציבור השמרני (שרוב הדוברים במגזר הדתי-לאומי משתייכים אליו) נשמע בו באופן בולט בהקשר הזה, הוא דווקא תלונות השווא. קראתי עשרות מאמרים שמדברים על התופעה הזו, מסבירים שהיא נפוצה, מדגישים כמה אסור להאמין לנתונים שמתפרסמים. כמה פעמים ראיתי את הטענות על כך ש"ארגוני הנשים" מונעים מאג'נדה, הם מנסים לערער את התא המשפחתי, להציג את כל הגברים כפושעים.
ואתם יודעים מה, ייתכן שזה נכון. אולי מעורב בשיח הפגיעות הרבה אג'נדה. אבל כמו שכתב סבא שלי, אנחנו היינו צריכים להניף את הדגל הזה בתום לב, הרבה לפני שמישהו אחר לקח אותו שלא בתום לב.
אני מסכים כמובן שתלונות השווא הן נושא חמור. ובכל זאת, לתחושתי אנחנו רחוקים מאיזון. הנושא כמעט לא מדובר במערכת החינוך, אנשים לא מודעים מספיק לסכנה ולא יודעים איך למנוע אותה, נפגעים לא תמיד זוכים לאמון ולא תמיד יודעים לאן לפנות, עבריינים לא באים על עונשם וממשיכים לפגוע.
ד. יש מושג חשוב שטבעה יונינה פלנברג, שעוסקת בתחום הטיפול בפגיעות המיניות (למדתי אותו מOri Sherman-Knohl, ואני מצטט אותו): "'שערי פגיעה', כלומר המאפיינים החברתיים שמאפשרים לפוגעים לפגוע.
שערי פגיעה קיימים בכל חברה, לא משנה אם היא חברה דתית, חילונית, יהודית או סקנדינבית. ללא קשר לשמרנות או ליברליות, ישנם שערים שמאפשרים לפוגעים לפגוע למשל, בחברה ליברלית הם יכולים להיות התפיסה של יחס טבעי ומשוחרר לגוף, דרישה לחירות אומנותית והאדרה של העזה וחשיפה עצמית.
בחברה שלנו יש לא מעט שערי פגיעה אחרים, ביניהם שיח הצניעות שמשאיר את הילדים תמימים ללא יכולת הבנה של גוף ומיניות; איסור לשון הרע, שהוא איסור חשוב אך בשימוש לרעה יכול לאפשר פגיעות; ריבוי הילדים – שגורם לפחות השגחה של המבוגרים, לכך שלעתים קרובות ילדים שומרים על ילדים ונדרשים להתנהג כמבוגרים בגיל צעיר, וגם לכך שילדים כמהים לתשומת לב של מבוגרים. נכון שכל אלה יכולים להתקיים גם במשפחה שבה יש ילד אחד, אבל הסבירות גבוהה יותר בחברה שלנו.
אין זה אומר שריבוי ילדים או להבדיל יחס חופשי לגוף הם ערכים רעים או שצריך לשנות אותם. שערי הפגיעה לרוב יהיו דברים בעלי משמעויות חיוביות בנוסף להיותם גורמי סיכון. הבנה של שערי הפגיעה מאפשרת לנו להסתכל למציאות בעיניים, ולראות כיצד אנו מציבים שומר בשער, כדי להרוויח את יתרונות השער ולהימנע מהסכנות שכרוכות בקיומו".
עד כאן דבריו. אני חושב שכל הורה צריך להכיר את המושג הזה, להיות מודע, להבין איך לשמור ואיך להיזהר.
ה. אני מתרשם שבכל זאת יש שינוי בתחום. הוא אמנם איטי, ואמנם לא מספיק נשמעים בהקשר הזה קולות של מנהיגי ציבור, ובכל זאת הוא מתרחש.
הלוואי שהפוסט הזה יהיה עוד צעד קטן בדרך אל התיקון.
להצעת אורי, מצרף בתגובה הראשונה דרכי יצירת קשר, למקרים שהלוואי ולא נזדקק להם. מצווה לשמור.
קרדיט: אברהם אליצור
בנימה אישית:
אני חושב שצריך לפתוח פורום "מיניות בריאה"
זה משהו כל כך חשוב ומתבקש בימים האלה
ובפרט בחברה הדתית, ויש קבוצת נפלאות בפייסבוק
שמנהלות זאת בצורה מדהימה, רגישה וצנועה.
אני חושב שזה ממש יהיה לתועלת כולם/ן
בפרט מורים, הורים ומדריכים
אבל ממש לא רק.