|סבתא|

אז אתמול קמתי בבוקר בהרגשת נעכס שהלכה והתעצמה עד שהיא הגיעה לרמות מפלצתיות של ממש. ממש לא היה לי כח לזוז והייתי במוד מגעיל כזה של אללה איסטר.. אממה, היה לי משמרת, ומשמרת זה אומר ללכת לעבוד 8 שעות עם מלא אנשים ומלא בלגן ומלא חיוכים ומלא מלא סיטאוציות שצריך להיות נוכח בהם.

ולא היה לי כח.

והלכתי לעבודה ונכנסתי והרגשתי שאם אני לא מחליפה מוד מהר אני פשוט לא יעמוד בזה, לא ברעש ולא באנשים ולא בעצמי. וזה היה לא פשוט אבל נכנסתי לחדר שקט ואמרתי לעצמי, נכנסתי בלי כח ואני יוצאת עם כח! ככה מאה פעם. מדברת לעצמי, 

 

ויצאתי משם והמשכתי להגיד את זה לעצמי עוד מלא פעמים עד שכבר נכנסתי לבלגן ושכחתי איך קוראים לי. וכשיצאתי משם הרגשתי את הסיפוק בכל חלק בגוף שלי. ממש יצאתי עם כוחות. 

בקיצור. תאמין שאפשר לשנות. שכולנו נאמין בזה.

כן דנה?

אבל זה תמיד קורה לייי

לשכנע את עצמך זה קשה. כאילו, זה קצת שונה משכנוע, הממ, ועדיין
בעזרת השם, אני אנסה לעשות לעצמי גם שטיפת מוח (תכל'ס זה מה שזה ) כזו בפעם הבאה שזה יקרה, שזה אומר מחר, לו יהי.

גם להגיד כל היום שאין לך כח זה שטיפת מח...

מה שנכון

(בינייש)

בס"ד

שלום בנצי 👋)