חוסר סיפוק, והתמסכנות.
צרות עין.
ביקורתיות.
זה מן פגמים שתופס את הלב ואוכלים אותו ברגעים קשים.
קשה לי לראות אנשים שלא רואים כמה טוב יש בחיים,
(בגלל זה קשה לי לראות את עצמי במראה לפעמים).

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת