תגידי, אם היה סוף העולם
היית עוזבת או נשארת כאן
את אוהבת אותי
גם עם כסף גם בלי
האם את תאהבי כשאין לך זמן
תגידי, תתחרטי על העבר איתי
תצטערי שלא הספקת עוד דברים
או שתבואי לטפס לאיזה הר איתי
בקבוק יין מול שמיים שנופלים
כי רעד לי העולם כשלא ענית לי
ואז הגזמתי קצת במחשבות
ואני לא רוצה לחפור
אבל הייתי באזור ואין לי מה לעשות
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
