כמעט כל החיים שלנו אנחנו נמצאים בצמתים,

איזו אולפנא/ישיבה תיכונית,

איזה מקצוע ללמוד,

איפה לגור,

וכן הלאה.

ברגע שאת בוחרת בחירה,

את בעצם פוסלת את עצמך מלבחור בדברים אחרים.

כמו שאלה אמריקאית,

סימנת תשובה ופסלת את כל השאר.

אם כל פעם שאת ניצבת לפני בחירה את מפחדת לפסול אופציות,

את בעצם לעולם לא תוכלי לבחור.

תביני שהחלטת החלטה (בעז"ה להתחתן),

תעמדי מאחוריה ואל תפזלי לצדדים.

כי פשוט אין לזה סוף...

בהצלחה!

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם *מההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת *זה זה*

ורק *את* יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם *זה זה* או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות *את* כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה-

קודם כל - את כבר ודאי יודעת, אבל בכל זאת חשוב שוב להזכיר - שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את ה2-3 תכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אני לא יודעת איך,

אבל אם היית יכולה לבוא לפגישות איתו ולראות רק *אותו* כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

לענ"ד זה היה יכול לעשות לך הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

דבר נוסף,

מהודעתך לגבי הבחור הנוכחי שאת יוצאת איתו, נשמע שאת שופטת אותו לפי קריטריון אחר - האם כן או לא יגיע אחריו מישהו מתאים יותר.

בנקודה הזו חשוב מאוד לזכור שלא מתחתנים עם מישהו רק בגלל שאולי לא יגיע מישהו טוב יותר אח"כ

וגם לא נפרדים ממישהו רק בגלל שאולי כן יגיע מישהו טוב יותר אח"כ! וזה נכון לכל גיל ולכל סיטואציה!

נפרדים ממישהו אם לא טוב לך איתו, אם את מרגישה רע לידו ואיתו, אם את לא רואה פוטנציאל לאהבה ולבניית בית איתו.

וממשיכים עם מישהו אם כן טוב לך איתו, אם נעים לך כשאת איתו, אם כיף לך איתו, אם את מרגישה טוב לידו ושאת יכולה להיות את, אם את רואה פוטנציאל לאהבה איתו.

ועכשיו לדבר הכי חשוב לדעתי:

אחרי שכבר בחרת בו בשלמות (אם תבחרי בו בשלמות)

והוא בך

ואחרי שעמדתם מתחת לחופה -

מרגע זה

הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את* ו*בן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים.

תזכרי שברגע שאת לוקחת את כל הטוב הזה שיש לך כרגע עם הבחור הזה

ואת כל הכיף שיש לכם ביחד כמו שאת מעידה

וממשיכה להשקיע בזה עוד ועוד (ועוד)

ולהתכוונן כל כולך למי שנמצא מולך

להכיר אותו עד הסוף

ללמוד אותו עד הסוף

להכיר לו אותך עד הסוף

לתת לו ללמוד אותך עד הסוף

להתחיל לאהוב אותו עד הסוף

להרגיש נאהבת על ידו עד הסוף -

את בונה משהו שלא ניתן לבנות כאשר "מדלגים" מקשר אחד למשנהו -

את בונה ***שייכות***

את בונה לך בית בלב שלו.

ולו בית בלב שלך.

את בונה לכם קשר עוצמתי, נכון, אמיתי, חזק, נוכח, בלעדי!

רק רק הבלעדיות הזו

ההשקעה רק אחד בשנייה

יום יום

שנה שנה

למשך זמן

*רק* היא מביאה ותביא אותך ב"ה לךעוצמות הכי גדולות של אהבה שיכולות להיות.

לעוצמות הכי גדולות של שייכות, של בית, של קשר של נשמות שיכול להיות.

ככל שמעמיקים דווקא באותו בן/בת הזוג ונותנים לו הכל ומקבלים ממנו הכל

ונשארים שם.

גם כשקשה, גם שלא קל, נשארים. עובדים על הדברים שצריכים עבודה. משקיעים.

את המוקומות החזקים מגדילים. מעצימים. 

בצורה הזו ניתן לחוות בעוצמות פי אלף יותר גבוהות את הקשר ואת האהבה.

לכן הייחודיות הזו היא גם מתנה גדולה,

ולא רק חשש ו"באסה" כמו שאנחנו טועים לחשוב ש"איזה באסה שלא הכרתי עוד 1,000 לפני שהתחתי עם בעלי וכו'"

תמיד יהיו "עוד".

תמיד.

אז מה?

נצא עם 3 מיליארד גברי העולם?

או מיליון אפילו?

מתי זה כן יגמר?

הרי אולי יהיה לנו יותר טוב עם עוד אחד. אוקיי.

מה אז?

אולי מעבר לפינה מחכה העוד-עוד יותר טוב הבא?

ואחריו?

ואחריו?

והאם העוד עוד הזה יהיה מושלם? 

לא.

למה?

כי אף אחד לא מושלם!

רק הקב"ה לבדו מושלם.

בכל אחד יש יתרונות ויש חסרונות! בכל אחד! ובכל אחת!

עם כל אחד "נרוויח" את היתרונות שלו ו"נפסיד" מהחסרונות שלו.

אם הגעת למצב שטוב לך וכיף ונעים לך - תמשיכי להיות שם.

שם.

נוכחת.

בתוך הקשר, בתוך הפגישות עצמן ופחות בהתבוננות מבחוץ ובניתוח בלתי פוסק במחשבות - אלא פשוט תהיי נוכחת.

תני לזמן לעשות את שלו.

תמשיכו להיפגש.

תבחני את הטוב הזה שאת מרגישה איתו

וברגע שתרגישי שזה אכן טוב עבורך - תמשיכי.

וברגע שתגיע הבחירה השלמה (השלמה! זה חשוב) - אז כמו שכתבתי - מה שיקבע אם זה יהיה *זה* ויצליח זה את ובן זוגך וההשקעה שלכם כל יום גם אחרי שנים רבות אחד בשנייה!

וההתכווננות הזו לבלעדיות רק רק האחד לשנייה!

בהצלחה רבה רבה

שתזכי לבשר אותנו בבשורות טובות בקרוב אמן

שלך תחת קטגוריות וזהו... לאף אחד לא יהיו עוד שאלות.. את כותבת מדהים

ואשרייך ואשרי בעלך שזכיתם

משהו שכתבתי לפני כמה שנים כחלק מחוברת שלמה בנושא שקראתי לו הפסיכולוגיה של האינסוף (וזה פתיחת הראשי תיבות של הפש"ה להלן)

לזוגיות יש זיקה גדולה לעניין הפש"ה, שכן כל עוד אנו מדברים על הפסיכולוגיה שלי כלפי עצמי, הרי שאני חווה את עצמי הן באופן חיצוני והן באופן פנימי, הן דרך הגילויים החיצוניים שלי והן דרך האינסוף הרצוני או הקיומי שלי.

אולם כאשר אנו מדברים על זוגיות, שהיא התקשרות לאחר, הרי שעלול ביתר קלות להיווצר מצב של התקשרות לחלקים החיצוניים שלו, בלי לגעת ברצון שלו ובעצם הקיום שלו, ובזוגיות השקיעה והעיסוק בחלקים החיצוניים עלולה להיות הרסנית.

ראשית, נגדיר את המצב הרצוי בזוגיות ולאחר מכן נתווה את הדרך להגיע אליו.

המצב הרצוי הוא כאשר אדם אוהב את אשתו, או אשה את בעלה (מכאן ואילך נדבר על היחס של האיש לאשתו, כאשר פעמים רבות הדברים נכונים גם לצד השני, לפחות באופן חלקי) ללא תנאים, אולם אהבה זו גופא מולידה עין טובה.

נסביר כיצד זה מקביל למבנה של הפש"ה.

כבר אמרנו כי העצם הוא אינסופי, אך אין דרך להגיע אליו אלא דרך גילוייו,

כאשר אני אומר ואהבת לרעך כמוך, כמוך ממש (וכידוע בשם האר"י הקדוש שענין ואהבת לרעך כמוך הוא בעיקר בין איש לאשתו), הרי שצריכה לשרור ביני לבין אותו האיש אותו אני אוהב ממש אותה מערכת שקיימת לי כלפי עצמי, היינו א': קבלה עצמית ללא תנאים. ב': שאיפה לשכלל את הגילוי של האני, ליצוק לתוכו תוכן ולהנעים את השהות שלי "בתוך עצמי" עד אינסוף.

מפאת חשיבות ונחיצות העניין ראיתי לנכון להמחיש זאת

על ידי משל:

"הבורקס של השכנה!

משל נמשול, על הבעל והאשה והבורקס של השכנה.

מעשה היה באיש אחד, שאהב בורקסים.

נתמזל מזלו וגם אשתו אהבה בורקסים,

לא לאכול, אלא להכין.

ממש זוג משמיים, והיה האיש שמח בבורקסיה של אשתו, והאשה שמחה בהעדפותיו המתאימות של בעלה

והכל היה נחמד.

הכל... עד שיום אחד, הזמינה השכנה את האיש והאשה לסעוד יחד עמה ועם בעלה ארוחת צהריים, והנה, במנה הראשונה, הוציאה אותה שכינה בורקסים.

מנין ידעה? אין איש יודע!

אך למה להקשות קושיות על מעשים שהיו וכך היו,

וכאשר נתן הבעל את הבורקס בפיו, אורו עיניו,

וכאשר נתנה האשה את הבורקס שלה בפיה, חשכו עיניה.

שכן כל הבורקסים שהכינה האשה במשך  השנים שחיו יחד באושר, אף הטובים שבהם, לא יכלו אף לנסות להתחרות עם הבורקס של השכינה.

מה נאמר ומה נדבר... לא אנשי בשורה אנו.

מאותו היום ואילך, לא היה הבעל נוח בבורקסיה של אשתו, והיא שידעה שאינם עוד לרצון, אף היא חסרה רצון, וממילא נהיו בורקסיה מושקעים פחות ובצקיים יותר (הוא אהב פריך).

וכדי שתמשיכו לאפות בורקסים, לא נספר מה היה הסוף.

עד כאן המשל, ובטרם נעסוק בנמשלים, הבה ננסה לנתח את הסיפור העגום והמשעשע הנ"ל.

האם מישהו כאן היה לא בסדר?

וכי האיש הוא זה שבחר לאהוב בורקסים, וכי לא משמיים בראוהו כך?!

וכי הבורקס של השכנה לא היה אכן טוב יותר?! והלא היא גם היא אמרה טוב הוא, והלא חשכו עיניה כפי שסיפרנו...

ושמא נאמר, אכן כך הוא משמיים, כך רצו, יגרש זה את אשתו ויישא אופת בורקסים טובה יותר.

או אז ייכמרו רחמינו על האשה המסכנה, וכי היא זו שבראה לעצמה את כישרונותיה?! וכי זה לא משמים?!

אם כן מה יעשו אלה, מה רצה השם מזוג מסכן זה?

אכן סיפור קצת מגוחך!

אולם מדוע אנו עוסקים בבורקסים?

הבה נעסוק במידות לקויות,  במראה כעור, בשכל רפה, וכי אלו הם כן עילה לגירושין?!

ואם קיבלנו חינוך ראוי ואנו יודעים ש"זה לא!!"

ומזבח מוריד דמעות וכו' וכו'

על כל פנים, מה נעשה שה"בורקס" של השכנה יותר טעים? אז נמשיך לאכול את ה"בורקסים" של האשה, אולם ליבנו יוצא אל ה"בורקס" של השכנה.

וכי זה האופן שאנו מאחלים לעצמנו לחיות?!

וכי זה האופן שהקב"ה רוצה שנחיה?!

על מנת להבין את הטעות בבסיס תפיסה מעין זו, ולמה היא חוסר יסודי בהבנה מהם נישואין, ובכלל מהי ברית זוגיות, ננתח עוד את משל הבורקס.

האיש מכניס את הבורקס לפיו ו...אורו עיניו.

והאשה מכניסה את הבורקס ו....חשכו עיניה.

מאיפה ההבדל הזה?!

והלא שניהם אוכלים את אותו הבורקס!

למה כשהוא מכניס את הבורקס לפיו לא חשכו עיניו?

השאלה הזאת נכונה לא רק בבורקס. אם נתבונן על כל חיסרון שאנו מגלים בעצמנו התגובה היא עצבות (במקרים שאין הכחשה).

על כל חיסרון אצל השני התגובה כעס.

על כל מעלה אצל עצמנו התגובה היא שמחה.

על מעלה אצל השני לא תהיה שמחה ולפעמים אף קנאה.

מנין זה? למה ההבדל ברגש, המגיב על תופעות דומות, אצלנו ואצל אחרים.

התשובה היא - וכאן עיקר מה שרצוננו לומר- הברית.

את עצמנו אנו מקבלים כנתון, אין אנו חפצים בסילוק עצמנו מעצמנו. לכן אם יש באחר משהו שלא נוח לנו אתו, נניח מדה מקולקלת, הדבר יוצר כעס, כיוון שכעס היא תנועה של רצון לנער את המכעיס ממני. את עצמי אני מקבל ללא תנאים, לכן התגובה היא עצבות וצער על שאין אני מה שאני הייתי רוצה להיות, אך על בסיס של קבלה עצמית. אילו הייתי מקבל את השני כמו את עצמי -ללא תנאים- הייתי מצטער על שאין הוא מושלם, אך לא הייתי כועס.

כן הדברים ביחס למעלות, כיוון שאני מקבל את עצמי בכל מקרה, אני שמח יותר כשטוב לי עם עצמי. אך זה שטוב לחבר שלי עם עצמו, לא נוגע בי, כיוון שאין לי תחושה של מחויבות למציאותו כמו שיש לי כלפי עצמי.

האשה במשל הבורקס, אוהבת את עצמה, היא רוצה שבעלה יחשוב שהיא אופת הבורקסים הטובה ביותר בעולם, לא בגלל שהיא באמת יודעת לאפות בורקסים טובים או שהיא מרגישה שזה תכלית ההגשמה העצמית שלה, אלא כי היא רוצה שיאהבו אותה!

התורה דורשת מאיתנו ואהבת לרעך כמוך, ואמר האר"י הקדוש, שעיקר קיום מצוה יסודית זו, היא בין איש לאשתו. הרי שאנו מצפים מאיש זה שכאשר הוא מכניס את הבורקס לפיו, יחשכו אף עיניו, שכן הוא מרגיש שהוא מאבד את העילה  החיצונית, למה שהוא רוצה לעשות ללא תנאים. היינו לאהוב את אשתו  (כמו שהיא רוצה את זה כלפי עצמה "כמוך").

כל יסוד השוואתי חיצוני בזוגיות, מצביע על חוסר הבנה יסודי מהי ברית. ברית היא מחויבות לשני ללא תנאים, כפי שאדם מחויב כלפי עצמו, לכן כל חיסרון באשתו לא יכול להוליד כעס או מיאוס, ואם הוא כן מוליד כעין זה הרי זה פגם הברית. היינו חוסר רגישות לדבר העמוק ביותר והבסיסי ביותר אצל בן הזוג, שזה קבלת עצמו כנתון שלא זקוק להצדקה.

להיות נאהב כי הוא הוא!!! ללא תנאים!!!

בעצם ניתן לומר כי אדם שלא פיתח בתוכו יכולת זו של לאהוב את הזולת ללא תנאים, עוד לא בא בשעריה של זוגיות אמת, ונאמנות אמת, שהן הערכים היותר יפים נאדרים ועמוקים שיכול אדם לאחל לעצמו ואף לא נגע בדבר הכי עמוק ואמיתי של בן/בת זוגו/ה.

כמובן שלאחר שאדם מפתח יכולת זו, מתפתחת מאליה עין טובה, כפי שיש לאדם כלפי עצמו, ושאיפה להפוך את אותו קשר בלתי תלוי למאיר יותר ושמח יותר, ממש כפי שאדם שואף תמיד לשכלל את העצמי שלו ולהוציא אותו לפועל יותר ויותר, או אז נולדות גם סיבות חיצוניות לאהבה, שמבטאות ומאירות את הקבלה הבסיסית של הברית.

עד כאן רק תארנו את המציאות האידאלית, כעת ננסה גם לתת דרך להגיע אליה אם ירצה השם.

על מנת להפוך את הדברים למעשיים יותר, עלינו לברר היכן בנפש יושב החיבור לעצם הרצון להיות, של בן הזוג.

בוודאי שאין זה יושב על אהבה של תכונה מסוימת בבן הזוג, כיוון שאנו מדברים על חיבור לעצם ולרצון, ולא לחיבור לתכונה. על כן אנו צריכים לברר מה הוא   הכוח הנפשי שעליו "יושבת" אותה יכולת להקשר לרצון האינסופי של בן/בת הזוג בעצמו, ובהקשר זוגי, להיות נאהב ללא תנאים.

לפי מה שאמרנו, הרצון להיות, הוא לא להיות באופן מסוים, אלא להיות באופן בלתי תלוי. בכל מצב נתון של מציאות, השאיפה היא להיות באופן יותר נעלה ומושלם עד אינסוף, ומשום כך אף פעם רצון זה לא ממצה את עצמו, כיוון שהשאיפה היא תמיד ליותר.

אם נעביר את זה - לצורך דוגמא - למונחים זוגיים בגילוי הכי בסיסי שלהם (כיוון שהוא המישור הכי מוחשי, וממילא הכי מובן, אם כי וודאי שאינו עיקרי גם לא בזוגיות) : אשה שעברו  כך וכך שנים מאז נישואיה ואינה עוד יפה כפי שהייתה בעת שהייתה צעירה, יש לבעלה שתי ברירות, א' להסתכל על מה שהיא כעת, וימצא אותה כפי שהיא עתה. ב' להסתכל על מה שהיתה רוצה להיות מול מה שהיא עתה ואז הרגש שיתעורר הוא רחמים.

ממבט ראשון רגש של רחמים אינו רגש עליו ראוי לבנות זוגיות, שכן מי רוצה שירחמו עליו. אולם, אם נעמיק מי הוא האדם באמת - האם מי שהוא כפי שהוא מתגלה, בכישרונות אלו ואחרים, שחלקם עמידים לאורך שנים, וחלקם נעלמים בשלב זה או אחר, ובכל מקרה אינם דברים שאדם קנה לעצמו, אלא שקיבל מתנת חינם. או שהוא כפי שאיפותיו?! הדבר הכי אמיתי של האדם הוא השאיפות שלו. כך שאם אותו בעל מסתכל על אשתו לא כהשתקפות של צורתה הפיזית, אלא כהשתקפות של רצונה (שאמנם במובן הפיזי אינו מעלה כל כך גדולה, אך כאשר אנו מדברים על מידות או תובנות זה וודאי מעלה) שזה הרבה יותר היא, אזי וודאי היא יפה לאין תכלית.

ז"א כאשר מקבלים את המציאות של בן הזוג כנתון כמו שאדם מסתכל על עצמו, וממילא פועל יוצא מזה הוא הרצון להפוך את המציאות הזו - שהיא נתונה - לדבר הנפלא ביותר, מתעוררים רחמים גדולים, שהם ייצוג אמיתי של המהות האמיתית של בן/בת הזוג, שמחוללים רצון עצום להשקיע בבן/בת הזוג על מנת להקטין את הפער, שבין מה שהם לבין המהות הפנימית שלהם.

וניתן דוגמא מעשית: אם לאשה יש בעל כעסן, אזי היא יכולה לומר אני לא רוצה בחברתו (=אי קבלת בן הזוג כנתון) הוא מרגיז אותי!

והיא יכולה להיות רגישה לרצון שלו להיות מקובל ואהוב בכל מקרה, ומשום כך היא כואבת את היותו כעסן,  כפי שהוא עצמו וודאי כואב זאת, הסתכלות זו מעוררת בה רחמים, שזה הזדהות עם מה שהוא באמת, מה שהיה רוצה להיות, ולא התכונה שקיבל בעל כרחו.

מתוך הסתכלות זו של רחמים כל אדם הוא הכי יפה והכי קדוש ואפשר להתאהב בו/בה תמיד מחדש ועוד זאת שהוא מעורר הזדהות ושאיפה גדולה לאהוב לעזור ו"לפצות" על החוסרים, באהבה ללא תנאים.

הסתכלות כזו על הזוגיות הופכת  את הזוגיות למקום המעורר רצון גדול להשקיע ולשמח, שכן בן הזוג תמיד מרגיש נחוץ ואף רואה בנישואין דבר משמעותי המהווה כר נרחב למילוי של רצון אינסופי אדיר וקדוש.

או אז הופכת הזוגיות לקיום אמיתי של מצוות ואהבת לרעך כמוך, לצאת באמת מההגבלה שלי בתוך עצמי.

רעיון זה מבוטא במה שמובא בספרי חסידות על הפסוק "ליעקב אשר פדה את אברהם" – שמידת הרחמים, היא המעוררת את מידת האהבה (חסד לאברהם, שפנמיות החסד זה אהבה).

זה לא מוסרי.

תנסי לחזק אצלך את הנקודות שבגללם את נשארת איתו. תעשי לך רשימה כזאת...

בעזרת ה' אחרי החתונה תהנו לקרוא אותה יחד

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

שאתה מצטער שיש דברים שאתה לא מצטער.

אתה אמיתי וכנה. זה מהמם!

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב