טוב, אז נכון הכל מביך בחיים?
ואנשים זה דבר מביך, איך בכלל ניגשים אליהם?
בואו קודם כל נוריד את האכפתיות. למה שיהיה אכפת לכם מה אנשים חושבים עליכם? גם אם הם חושבים שאתם מוזרים, אז מה? זה משהו שלקח לי מלא זמן להפנים כי נורא אכפת לי מה חושבים עלי.
שנית, כולם אנושיים כמוכם. לכולם יש רצונות, שאיפות, חרדות, דאגות, הומור (יש כאלו שאין להם הרבה, אותם פשוט צריך לדגדג, באישור כמובן.) מה שזה אומר בעצם זה שאם תיגשו למישהו הוא לא יחשוב יואו איזה מוזרים, הוא יתעניין, הוא ידבר איתכם חזרה, ומקסימום לא? לא נורא.
אז איך ניגשים לבנאדם? מה אומרים? למה שאני אדבר עם מישהו בכלל?
ובכן, אני סתם אוהבת לדבר עם אנשים, כי זה מעניין אותי. לפעמים משעמם לי, לפעמים אני רוצה לדעת משהו, ולפעמים אני סתם רוצה לומר להם משהו.
דבר ראשון, צריך ליצור אמון.
אחר כך צריך ליצור עניין, מכנה משותף, סקרנות.
הסיבה לסדר הזה היא כי מבחינה אבולוציונית יותר חשוב לנו לסמוך על מישהו שלא יפגע בנו מאשר לדעת האם הוא יכול לתרום לאינטרסים שלנו.
אז איך יוצרים אמון?
שפת גוף, בתור התחלה. שדרו פתיחות ונינוחות. עמידה פתוחה כלפי האדם השני, לא לפלוש להם למרחב האישי, חיוך, מבט בעיניים.
אחר כך מילות פתיחה. היי! תקשיבי שניה... היי, אפשר לומר לך משהו?
אני אוהבת להחמיא לאנשים כי יש מלא על מה להחמיא ואנשים לא מחמיאים לאחרים לרוב, ואז הם מחייכים, אני אוהבת שאנשים מחייכים. תמצאו משהו שאתם מחבבים באדם השני ותחמיאו בכנות. לא חנפנות, חנפנות זה פיכסה!
לא חייבים להחמיא. אפשר לגשת ישר לעניין.
אפשר ליצור מכנה משותף, זה יכול להיות אפילו יעד נסיעה משותף או שיתוף ברגשות לגבי הקורונה.
אחר כך תגשו לעניין. רוצים לברר משהו? רוצים לשאול? תסבירו לאדם השני למה אתם שואלים ולמה אתם שואלים אותו דווקא.
למשל, התקשרתי למישהי שאני לא מכירה בכלל כדי לברר על הליך בירוקרטי מסויים.
אמרתי לה בהתחלה מי אני ואיך הגעתי אליה. ואז אמרתי לה שיש לה אחלה תמונת פרופיל.
אחר כך סיפרתי לה שגיסתה סיפרה לי שהיא ממש טובה בלהשיג כך וכך ואם יש לה זמן אשמח לשמוע איך עושים את זה...
הבנאדם דיבר איתי שעה!
בקיצור זהו
אמ;לק: תחייכו, תסתכלו בעיניים, אל תחפרו, אל תפחדו למרחב האישי, תלמדו לקרוא סימנים ואם השני לא מעוניין לדבר תפסיקו, ושלום על ישראל
ואנשים זה דבר מביך, איך בכלל ניגשים אליהם?
בואו קודם כל נוריד את האכפתיות. למה שיהיה אכפת לכם מה אנשים חושבים עליכם? גם אם הם חושבים שאתם מוזרים, אז מה? זה משהו שלקח לי מלא זמן להפנים כי נורא אכפת לי מה חושבים עלי.
שנית, כולם אנושיים כמוכם. לכולם יש רצונות, שאיפות, חרדות, דאגות, הומור (יש כאלו שאין להם הרבה, אותם פשוט צריך לדגדג, באישור כמובן.) מה שזה אומר בעצם זה שאם תיגשו למישהו הוא לא יחשוב יואו איזה מוזרים, הוא יתעניין, הוא ידבר איתכם חזרה, ומקסימום לא? לא נורא.
אז איך ניגשים לבנאדם? מה אומרים? למה שאני אדבר עם מישהו בכלל?
ובכן, אני סתם אוהבת לדבר עם אנשים, כי זה מעניין אותי. לפעמים משעמם לי, לפעמים אני רוצה לדעת משהו, ולפעמים אני סתם רוצה לומר להם משהו.
דבר ראשון, צריך ליצור אמון.
אחר כך צריך ליצור עניין, מכנה משותף, סקרנות.
הסיבה לסדר הזה היא כי מבחינה אבולוציונית יותר חשוב לנו לסמוך על מישהו שלא יפגע בנו מאשר לדעת האם הוא יכול לתרום לאינטרסים שלנו.
אז איך יוצרים אמון?
שפת גוף, בתור התחלה. שדרו פתיחות ונינוחות. עמידה פתוחה כלפי האדם השני, לא לפלוש להם למרחב האישי, חיוך, מבט בעיניים.
אחר כך מילות פתיחה. היי! תקשיבי שניה... היי, אפשר לומר לך משהו?
אני אוהבת להחמיא לאנשים כי יש מלא על מה להחמיא ואנשים לא מחמיאים לאחרים לרוב, ואז הם מחייכים, אני אוהבת שאנשים מחייכים. תמצאו משהו שאתם מחבבים באדם השני ותחמיאו בכנות. לא חנפנות, חנפנות זה פיכסה!
לא חייבים להחמיא. אפשר לגשת ישר לעניין.
אפשר ליצור מכנה משותף, זה יכול להיות אפילו יעד נסיעה משותף או שיתוף ברגשות לגבי הקורונה.
אחר כך תגשו לעניין. רוצים לברר משהו? רוצים לשאול? תסבירו לאדם השני למה אתם שואלים ולמה אתם שואלים אותו דווקא.
למשל, התקשרתי למישהי שאני לא מכירה בכלל כדי לברר על הליך בירוקרטי מסויים.
אמרתי לה בהתחלה מי אני ואיך הגעתי אליה. ואז אמרתי לה שיש לה אחלה תמונת פרופיל.
אחר כך סיפרתי לה שגיסתה סיפרה לי שהיא ממש טובה בלהשיג כך וכך ואם יש לה זמן אשמח לשמוע איך עושים את זה...
הבנאדם דיבר איתי שעה!
בקיצור זהו
אמ;לק: תחייכו, תסתכלו בעיניים, אל תחפרו, אל תפחדו למרחב האישי, תלמדו לקרוא סימנים ואם השני לא מעוניין לדבר תפסיקו, ושלום על ישראל
