העובדה שאין למי לומר את זה לא עוזרת
כולם מכורים לפלאפונים, גם אלו שאמרו לי במשך שנים שכל הדברים הרעים שקרו לי בחיים קרו בגללו. עכשיו אני מדברת איתם והם ממלמלים משהו וממשיכים לבהות במסך שלהם.
אני יכולה להמשיך לבכות לשמיכה אבל זה לא עוזר לי, אני צריכה לשמוע ממישהו שהתחושות האלו נורמליות ושבסוף יהיה בסדר.

(אף פעם לא ויתרתי על החלום הכי גדול שלי. ובשבועות האחרונים אני פתאום מבינה שאני לא יכולה להגשים אותו. זה כואב יותר מלהיות לבד)