הוא היה מינימום נביא וטען שהלידה לא תתפתח בקרוב. טוב אחי.

וסטריפינגים הציעו לי בשערי צדק, אבל ממש לא הכריחו. 

כל עוד זה בגדר הצעה נעימה, לא אכפת לי. 

אני זאת שיולדת, לא הם 

ואמרו לי מעקב עודף מעל שבוע 40 ואחכ בדיקה מוניטור והחלטה על זירוז.

רוצה כבר להיות אחרי

עושה המון הליכות אולי זה יעזור

איך אפשר לזרז אצלך עם את אחרי קיסרי, אאל"ט, לא?

אני נזכרת שבלידה שאחרי הקיסרי שלי גם הציעו לי סטריפינג וסירבתי.

בסופו של דבר התחילה לידה באופן עצמאי ב"ה.

שיהיה בקלות ובשעה טובה ומוצלחת. אמן.

בעיקרון מבחינת הבתי חולים זה תלוי מדיניות, זה נע בין 41+0 ל42, כשבסורוקה זה אכן 41+3. אבל יש כאלה שמציעים להם לפני, תלוי בפרמטרים שונים - אם יש סכרת, יל"ד, ירידה בתנועות, מיעוט מים, משהו לא אופטימלי במוניטור... אם הכל לגמרי תקין אז כמו שכתבתי בשורה הראשונה.

והסכמתי כי כבר נמאס לי לסחוב והוא לא רצה לצאת

אצל הקטנה הייתי 41+0 ובכיתי נשמתי שאין לי כבר כח לסחוב במקלחת כמו ילדה קטנה

בסופו של דבר נפל לי הפקק ביחד עם ירידת מים שניה אחרי שהתייאשתי

כאן בזיו מבחינתם לזרז ב40+0 סתם, הם לא מציעים, אבל הם ממש לא אוהבים לחכות. עקרונית הם ממש לוחצים מ41+0, וב42+0 הם כבר לא ממש מוותרים, וגם אומרים שבכל בתי החולים הכי טבעיים נותנים זירוז מ42.

בפועל לידה אחת הצלחתי למשוך עד 41+3 וילדתי טבעי, בשניה הגעתי לתחילת 42 והסכמתי לזירוז. אבל אולי בפעם הבאה אני אסרב גם אז, השליה שלי היתה במצב טוב.

סירבתי והוא המשיך להפציר... אח"כ התברר לי מנשים אחרות שהוא קצת ס.ו.ט.ה.

לי בלידה שאחרי הקיסרי, הרופא בקופה גם הציע לעשות סטריפינג..

והתייעצנו עם הרב שלנו והוא אמר שאם אין שום בעיה רפואית או סיכון- עדיף לחכות.

וחיכיתי.

למחרת התחילו כבר צירים באופן טבעי וילדתי (בואקום).

במהלך המעקב גילו שיש לי בעיה הורמונלית וצריך לזה נוהל מסוים בלידה. הם עשו מזה בלגן שלם (מעניין מה היה קורה אם לא הייתי מגיעה לפוסט דייט, אף רופא לאורך ההריון בכלל לא אמר לי שצריך התייחסות לזה...). אז ב40+3 אני יושבת לי בתמימותי בחדר המתנה שם, ומגיע ראש המחלקה יחד עם מיליון רופאים בסיבוב החלפת משמרות, מתאר להם את ה"מקרה" שלי ואז מציע בנחמדות: אולי פשוט נעשה לך עכשיו זירוז? בכל מקרה נעשה לך זירוז עוד שלושה ימים... לא הבנתי מאיפה זה נפל עלי ועדיין הצלחתי לאסוף את האומץ והכבוד העצמי שלי מהרצפה ולענות לו שבעוד שלושה ימים יציעו לי זירוז אבל זה לא אומר שאני אעשה אחד. ובאמת בלידה הזאת ילדתי טבעי ב41+3 לידה מהממת.

מנהל הבית חולים ניסה לעשות לי סטריפינג, למה רק ניסה?

כי באמצע הסטריפינג צרחתי את נשמתי מכאבים ואמרתי לו די

והוא יצא בבושת פנים.
 

חתמתי סירוב אשפוז והלכתי הביתה.

אבל כל הלידות אח"כ התחילו עם סטריפינג

לא כואב כמו שלו לפחות.

בפעם השניה שלי גם חתמתי שחרור והלכתי הביתה.

אמרתי לבית חולים עוד נתראה הערב.

ואכן כך היה

(לקחתי שמן קיק וסטריפינג ועיסוי פטמות- לא ממליצה לך , רק מספרת)

רופאים בשנים האחרונים מאוד מאוד מאוד חוששים מתביעות כי זה נהיה ממש עניין. ולכן הם עושים מבחינתם את המיטב כדי לא להגיע לסיכון. מכיוון שסטטיסטית ככל שההריון מתמשך יש סיכון גבוה יותר לנזק לעובר ותמותת עוברים, מבחינם הם מעדיפים מצב שיש להם לכאורה יותר שליטה בו. גם זירוז שיש בו פוטנציאל לירידות דופק ולמפל התערבויות מרגיש יותר שליטה מאשר למשוך בלי לדעת מה קורה לשליה בפנים. זה הרושם שנוצר לי לפחות. אז זכותם להילחץ וזכותנו לסרב...

בלידה השניה שלי שלקחתי בה זירוז ב+042, כשהשליה יצאה התלהבו איזה יפה היא. אז הערתי שאולי לא היה צריך לזרז והם ישר כזה "נו, יפה יחסית לשבוע". הבנתי את הראש.

ועדיין, אני באה יותר ממקום של הבנה לזה, אבל משתדלת לעמוד על שלי. בלידה שכן הסכמתי לזירוז זה גם היה ממקום שלא היו לי כוחות נפש לסחוב ולחכות עוד... בדיעבד לא הייתי עושה את זה, גם ככה כבר הייתי עם פתיחה קטנה המון זמן ולפני הזירוז עשו לי סטריפינג שהעלה אותה לשלוש, בתנאים כאלה אולי היתה מתפתחת כבר לידה טבעית.

בתור רופאת נשים זה ממש מעליב אפילו מגוחך לחשוב שזה מה שעובר למטופלות בראש. למה נראה לך שזה כייף לבצע בדיקה פנימית למישהי? מעבר לזה, לרופא נשים יש מספיק הזדמנויות לעשות את זה וממש לא צריך לחפש ולשכנע בכוח, גם אם נניח יש מישהו שמפיק מזה איזושהיא חוויה.... ממש לא מחפשים שליטה, תודה רבה. יש לנו מספיק מהצד השני שדורשות זירוז בכל מיני שבועות ואנחנו מסרבים. ממש לא מאפשרים ולא מציעים לכל אחת. באמת, קצת קרדיט אפשר לתת...

לא התכוונתי להכליל

לא יצאתי מובנת

גם לי עשו פעמים

הא זה הוא הנסיך שלך

אז באמת חמוד

בשתי הלידות שלי עשו לי סטריפינג כואב ברמות וכשהתקבלתי לחדר לידה אז המיילדת אומרת- למה עשו לך סטריפינג? זה בכלל לא מועיל כשאין פתיחה!

בשביל מה לעבור את הסבל הזה??

גם כשאני מקבלת יולדות לביקורת במיון בסורוקה אני מציעה להן בדיקה וסטריפינג במידה ומעוניינות. לא מכריחים אף אחת, אפשר להציע, יש כאלה שממש רוצות. לא מבינה למה כועסים מזה שמציעים. סטריפינג זה גם לא נחשב ממש זירוז, זה מאפשר לגוף להיכנס לבד ללידה בזמן נורמלי ולא להגיע לשלבים מאוחרים יותר שכרוכים בסיכונים ולזירוזים אגרסיביים.

שואלים אם האשה רוצה. את לא רוצה תגידי לא. מחקרים מוכיחים שהזמן הכי טוב לעובר להיוולד זה שבוע 39-40. לכן מציעים. מי שלא רוצה לא מתעקשים. זה ההריון שלך, רק מנסים לעזור.

זה לא בדיוק עובד ככה, סטריפינג זה כשאנחנו לא באמת ממליצים על זירוז. מי שבאמת יש המלצה לזירוז- כמו שבוע 41+3 למשל, לא נסתפק אף פעם בסטריפינג- אלא אם כבר יש לה פתיחה של 2.5-3 ס"מ וכבר ברור שאפשר להכניס אותה ללידה תוך שעות. סטריפינג זה "בקטנה", יותר מיועד לחסוך זירוז בהמשך, ולא בהכרח עובד. בלון זה כשמתחייבים לתהליך וחובה להישאר באשפוז, סטריפינג עושים והולכים הביתה, ואו שעובד או שלא.

ופשוט אפשר להגיד לא. לא צריך לכעוס כשמציעים משהו. זה כמו שיש כאלה שכועסות שמציעים להן אפידורל, כי הן באו מורעלות על לידה בלי, אבל אם לא מציעים גם יש כאלה שכועסות- למה לא מציעים להן וכמה שיותר מהר? פשוט אי אפשר לנצח כשעובדים עם אנשים. מה שלך לא מתאים מאוד רצוי למישהי אחרת. את לא רוצה, תסרבי וזהו. יודעת בדיוק איך סטריפינג מרגיש, עשו לי היום בדיוק.... וזה לא בהכרח אוסר.

זה בדרך כלל לא יעיל. אבל לא משנה, זו לא הנקודה שלי, לא צריך לנהל דיון על למה לא לעשות, אני מנסה לומר שלא חייבים להתרעם על עצם זה שמציעים משהו. 

באמת לא יפה שנזפו בך, אם הכל בסדר, זו זכותך המלאה. לפעמים נופלים על אנשים לא סימפטיים, על זה אין לי מה להגיד

ואחרי ניתוח אז עושה מאמצים ללידה רגילה הפעם ובתקווה בימים הקרובים. תודה!

גם לך!

את הראשונה ילדתי בשבוע 42+2, הופניתי לזירוז עקב מיעוט מים,

את השני ילדתי בשבוע 41+5 , שוב הופניתי לזירוז עקב מיעוט מים

אני מאמינה שאם לא היה לי מיעוט מים הייתי ממשיכה להמתין ללידה...

4 ילדים אחרי התאריך.

הראשון בקיסרי- זירוז, התחלתי לידה והמשכנו לקיסרי בגלל מיעוט מים ולידה שלא התקדמה...

ו-3 נוספים - ילדתי אחרי התאריך. הייתי במעקב הריון עודף בבי"ח כל יומיים- שלוש עד שילדתי... התפתח לבד ב"ה

ילד נוסף (הרביעי שלי דווקא) - ילדתי יום לפני התאריך. דיי בהפתעה 

אפילו לא הכנתי לי תיק כי התל"מ שלי היה ליום ראשון בשבוע ואמרתי לעצמי שמילא אני יולדת אחרי התאריך אז אכין תיק במוצ"ש...

גם ככה את רוב הדברים אני צריכה בבית...

בסוף, בליל שבת (יום לפני התאריך) כשהשעון שבת כיבה כבר את רוב האורות בבית ואני עם צירים כואבים ותכופים וללא הפסקה... ממתינים לאמבולנס - הדרכתי את בעלי מה לשים לי בתיק... מה שהצלחנו לראות ולהוציא מהארונות בחושך.. 

מסקנה: לפעמים יש הפתעות וכדאי להיות ערוכים מראש.....  

סומכת על הנס... 

וטוב שיש תיק מוכן 

איזה שבוע את? ומתי ילדת את הקודמים שלך?

את עושה מעקב במרפאה או בבי"ח?

גם אצלי הגדול היה במצוקה והלידה לא התקדמה ולכן המשכנו לקיסרי...

(הופניתי לבי"ח בגלל מיעוט מים ונתנו זירוז... וכו'..)

מאחלת לך ללדת בזמן הכי מתאים וטוב לעובר ולשעה שהוא אמור לצאת לאויר העולם

ושיהיה בקלות ובלי התערבות רפואית מיותרת....

לב שמח. ידיים מלאות ואמא ותינוק בריאים ושלמים, אמן

מתי הכנת?

הכנתי לפני התאריך של הלידות הקודמות

וילדתי יומיים לפניהם.

לא ילדתי מעולם לפני התל"ם.

גם אני לא ילדתי ב-3 הראשונים שלי לפני התאריך 

ולכן, ברביעי, לא הזדרזתי להכין תיק ו... הופתעתי.. הוא היחיד שילדתי יום לפני התאריך...

בחמישי כבר "חזרתי לסורי"  וילדתי בשבוע 41...

(האמת שגם הפעם מעדיפה ללדת אחרי... אבל מתפללת לה' שמה שהכי טוב לנו- שיקרה. בע"ה)

כשיש סיבה: עובר גדול, ריבוי או מיעוט מים.

כמעט השתחררתי הביתה ב41+2 אבל בחרתי להישאר ולעשות סטריפינג

איזה שבוע את? מתי ילדת בפעם הקודמת?

איך עף הזמן... מתפללת עליך.

(הייתי מתייעצת עם תומכת או רופאה שסומכים עליה האם לזרז או מה)

עם תחיה? כאלה נשים...

להתייעץ לשמוע מה קורה מה כסת"ח מה יכול לעזור.

ובאמת קונפילקט...

אישית

דווקא בגלל הפחד מאחריות אני סומכת על אחיות ליווי הריון ותומכות.

אין להן את הידע בתחום שיש לרופאים.

ממש לא. אם המליצו לך כנראה שהיתה סיבה והסיבה היתה דאגה לשלומך ולשלום העובר שלך. קחי בחשבון שלזרז זה רק יוצר לנו עבודה, ממש אין לנו אינטרס.

העובר הוא לא הפקטור היחיד, גם האשה. לא יודעת מה היה המקרה אצלך, רק אומרת שיש מגוון סיבות להמליץ על השראת לידה, חלקן קשורות לעובר, חלקן לאמא, לפעמים מדובר בסיבות חד משמעיות שיש לגביהן תמימות דעים ולפעמים זה תלוי גישה ויש מקום לדיון.

לכל בית חולים הפרוטוקול שלו, וזה לגיטימי בעיני. אצלי לא היתה שום סיבה מיוחדת לשום זירוז- ובשביל זה הרי הלכתי למעקב.כשראיתי שהכל בסדר בחרתי לא ללכת לסורוקה אלא לירושלים

לא אומר שהסיכונים לא קיימים באותה מידה כמו למישהי שיולדת לפני.

איך נתנו לך?

ואיזה קופה את, אם אפשר לשאול..

אצלנו (כללית) מיום אחרי התל"מ, המעקב הוא אך ורק דרך בי"ח..

ואני עוד הולכת ללדת בביץ חולים שהוא לא קרוב לבית בכלל.

אז זה ממש "טיול" ולשרוף בוקר שלם בשביל מעקב.

ולהפך..

בבית חולים זה לוקח כמה שעות טובות ובמרפאה נראה לי פחות, לא?

כי לי לוקח זמן בבי"ח.

יוצאת בסביבות 8+ מהבית וחוזרת לקראת 1 בצהרים.

כי גם שם יש הרבה נשים שממתינות לרופאה, לא"ס, למוניטור...

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

ופחות תוכלי לעשות אחרי הלידה. ואם אפשר עם הבעל אז בכלל נחמד. ערב זוגי כל יום.

וגם מכינים דברים שיעזרו לך אחרי הלידה. הזמנה אינטרנטית של קניות סופר ובכלל. מאכלים שאפשר להקפיא. כביסות לתינוק וכו. 

מה שהכי עוזר, תגידי לעצמך אני יולדת ב42.

זהו, תשחררי מ- אולי זה יקרה היום? אולי עכשיו? אולי מחר?

פשוט להתכוונן ל42, רק זה מה שעזר לי לא להשתגע 

והולכים יחפים על החול

שומעים מוזיקה שמרגשת אותך

נחיםםם

מדברים עם חברה

רואים סרט מעניין

מסתכלים על תמונות מרגשות של המשפחה

ומנסים להשתגע עם חיוך....

מה עוד את מסוגלת לעשות שאת אוהבת?

סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.

לדעתי

אפילו פרטי אם יש אופציה 

חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש

אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב

הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת

רפואה שלמה!

ממה שאני מכירה

לא לחכות לביקורת רנדומלית. הילד סובל וצריך טיםול. הייתי הולכת איתו לחירום האמת

זה מיועד בדיוק למקרים כאלה, ורק רופא שיניים. זה מה שכואב לו ורופא משפחה לא מטפל בשיניים..

ולא הייתי מעבירה שבת בלי לראות רופא האמת. לא בשביל להלחיץ אני אומרת, כי שוב, סביר להניח שזו דלקת, אבל חבל שהילד יסבול כשאפשר שלא וכאבי שיניים זה סיוט

נראה לי שכל קופה אמורה לספק תורים מהרגע להרגע לעזרה ראשונה ברפואת שיניים

זה לא חייב להיות מקרה חירום

אם יש כאבים כלשהם לא צריך לחכות לתור מסודר אלא נותנים תור לאותו יום או מקסימום יום למחרת

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)