איפה מי שהיית פעם, אה? איפה זאת שלא אכלה שבוע והייתה מאושרת מלהרגיש את הבטן מתכווצת מרעב ונמצאת בגב. איפה זאת שהייתה שותה כוס מים בשבוע ועוד טיפה בשביל עשרות כדורים שיחלישו את הגוף עוד עד שלא יכלה לקום מהמיטה כדי לא ליפול. איפה זאת שהצליחה לעמוד על שלה ולא להתקרב לאוכל.
ואיפה את היום, אוכלת בבולמוסים ולא מצליחה להקיא, כל היום מחפשת אוכל ואוכלת בלי סוף ומשמינה בטירוף. לא מספיק שאת שונאת את הגוף שלך, את גורמת לעצמך לשנוא אותו עוד, בזה שאת אוכלת 20 ארוחות ביום ורעבה כי חרא לך בנפש כל-כך ואת רק מנסה להשקיט אותה.
ועושה לך רע לאכול, כל-כך רע.
ויופי שכולם אומרים לך שאת רזה, ומה את בוכה שאת שמנה כי את לא. לכו לעזאזל, אתם לא עוזרים לי. אתם לא רואים את הבטן, אתם לא רואים את הרגליים, אתם לא רואים את הצורך להיאבק על על כל פירור שאני מכניסה לפה כי זה עושה לי טוב ורע בו זמנית. ומספיק רע לי, מבטיחה. אפילו היא רזתה בטירוף ונהייתה קטנה ורק אני משמינה ומשמינה ולא מצליחה להפסיק. די כבר להיות בבית, אני לא יכולה יותר. אני צריכה ללכת לאנשהו אחר, בלי יכולת לאכול כל היום, עד שארד 15 קילו. ולא אכפת לי להיות אנורקסית, באמת לא מפריע לי. לא אכפת לי למות מתת תזונה. לא אכפת לי להתאשפז. אני רוצה להיות רזה, אני רוצה לאהוב את הגוף שלי. וזה לא יקרה כשאני ככה דובי. אולי זה לא יקרה אף פעם, למי אכפת. העיקר שאני לא אהיה שמנה.

כוסעמק.

הכל עוד לא התחרבן אבל הולך לקרות בקרוב מאוד. ואני לא יודעת מה לעשות הלאה.

כוסעמק.