נסחבות לי המחשבות לאורך המוח, מזדחלות הלוך וחזור. מקיפות כל פינה. אני מנסה להתעמקבהם ומוצאת את עצמי שוכבת על הספה עם גיטרה שהיא שלי שאין לה את הריח שלי וזה כל כך מוזר. יש לה ריח של אבק. לא שיש לי בעיות עם ריח של אבק. אבל למה.
האצבעות שלי פורטות מהר מהר, המחשבות מזדחלות לאט. אני בוהה בה, בהם, בי. אני רואה את האצבעות במהירות שאני לא מכירה ואני יודעת, אני יודעת שהם לא זזות ככה כי אני מוכשרת במוזיקה, כלומר, זה ברור מאליו אבל לא לזה התכוונתי. אני יודעת שהם רצות ומה שמפעיל אותם זה איזה נוירון במוח שאחראי לזיכרונות, וכמה זיכרונות יש לי כשאני פורטת את השיר הזה. תמיד אותו שיר. תמיד אני אתחיל אותו בלחישה ותמיד אני אגמור אותו עם שלפוחיות באצבעות ומיתר קרוע.
[וזכרוני הראשון אם יופייך אינו מטעה אותי, משליך גיטרה ואבי עלי צורח. ואמי אומרת זה החוטא שלי ולוקחת אותי לטיול מנחם מול ירח.]
ואני כל כך אוהבת, וזה כל כל כיף לי לאהוב. אני רוצה לאהוב כל החיים, כל יום וכל רגע. אני רוצה לנשום עמוק אלי את כל העולם הזה, את כל הקסם של העולם. לפעמים אני צריכה סיגריה ואין לי ואני גם לא רוצה, אז אני נושפת עמוק את עצמי ונושפת אותי חזרה. לקבל אותי, לשחרר אותי. יש מי שמנהל הכל.
אני רוצה לעלות על אוטובוס, לנסוע לשם, לרדת בתחנה הרגילה מול הים, מול האנשים הכי יפים שיש בעולם. ולרוץ לחבק אותם. ולחבק אותם כמו שאף פעם לא חיבקתי, אמיתי כזה עם לב.
(פעם אחת חיבקתי ככה. רק פעם אחת. @רק הפעם. ובאופן אירוני השם שלך מתאים.)
ולדבר איתם על הכל חוץ מעל דברים שיעשו להם קווץ. ולפגוש אותו ולרדת לים, יחפים, שבעים, מלאים באהבה.
ולשכב על החול הרך, בחוף שלנו, איפה שאין אף אחד חוץ ממנו, ועוד איזה שני גולשים, דור ועדן. הזכרונות הזכרונות.
[כששאלתי אותך האם תהיי לי לעולמים ענית, תביט לירח שם יש כבר אדם.]
ואני תמיד מדברת דיבורים על אנשים בתוך ירח וכוכבים בצורות של אהבות גדולות ואתה רק שותק. מסתכל עלי ושותק, ואז עליהם ושותק. וזה טוב לי. כי השקט שלך מרגיע אותי, הוא נותן לי מקום ומרפא.
ואני קמה מהספה ומחזירה את הגיטרה וכל התנועות שלי איטיות, ואני יודעת שיום אחד אני ארגיש ככה, שאני נמצאת עם אדם שהוא פלא והוא מרפא לי את הלב.
[יש גשם בשמיים, אין ירח בינתיים. כשיצא נלך ביחד עד שנעלם.]
- לקראת נישואין וזוגיות