כי אחרי ככלות הכל - הקב"ה רחמן, והוא מסתכל על המאמצים ולא על התוצאה, וכו' וכו' וכו'.
אבל בעולם הזה - נגיד ( - היפוטטית לחלוטין - ) יש לי קורס שאין לי שום סיכוי לעבור. ורק אם יארע נס והקב"ה ישתיל לי במח ברגע אחד את כל החומר בלילה אחד) וזה לא קרה כי ה' לא מרבה לעשות ניסים חוץ לגדר הטבע בכזו צורה -
אז האם אסור להתייאש?
אם אסור, למה?
וזה הכל יפה וכו' -
אבל לאמיתו של דבר, אנחנו לא צדיקים כ"כ שמרגישים כל רגע שכל דבר שהוא רק בשביל לעבוד את ה'.
ודאגת הפרנסה - היא דאגה מאוד אמיתית, קיומית ומוחשית. אז מה אם מצד הקב"ה יצאתי 100אחוז (בגלל ההשתדלות) ואני אקבל גן עדן בעוה"ב וכו' וכו' - יש לי פה משפחה שצריכה אותי. וכלפיה אין לי שום תוצאות.
כלומר, יש סיכוי לעבור את הקורס, אבל הוא קלוש.
איך לא מתייאשים?
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
