אבל לא רציתי להטריל חצי מהניקים.. אחרי זה @משה יחסום אותי...
הֶא לכם מה שכתבתי בלי התיוגים עצמם:
@יום @אחד @רוצח שכיר @ראה @איש @נחמד @מהלך ב@סמטאות.
- "@אני רק @שאלה", @שאל. "@למה @אתה @מהלך בדרך...?"
- "@סתם @כי @בא @לי. @שמי @משה ו@אני @אוהב @פטל.
@יש לי @אהבה @גם לגלידת לימון ול@חמוציות."
- "@יופי , @שלום. @אני @רוצח שכיר,
ו@יש @לך @הזדמנות @להתפלל @תפילה (אחרונה)."
- " @אנא, @אל... @יש @לי @אישה ו@ילדים!
וכן על זה הדרך.
~אניגמה~
משעמם לך?
זה שאני בורח
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
