"ברגיל, נראה לנו שאם נעצור להקשיב משהו נורא יקפוץ עלינו" אומר אביתר. "אז אנחנו רצים. בורחים מאיזה הרגשה לא נעימה. יש בזה אומץ לעמוד לבד, להיפגש עם מה שיש. עם מי שאני בלי איפור, בלי כבוד או עונג. פשוט להסכים, כמו שזה. להמתין. לראות מה יקרה. זה מפחיד. אבל זה מה שיש בעצם, זה אני. בשנים האחרונות אני מרגיש שאני מוכרח לעצור את הדהירה הזו קדימה. יש בתוכי משהו שתובע ממני להביט בו. לקבל אותו. לאהוב אותו. לא אחת אני מנסה לברוח מהמשימה ולחזור לריצה שאני רגיל בה. לאט לאט אני לומד לנשום. לתת יד וללכת בקצב שלו. שלי. בלי להדליק סיגריה, בלי ללכת למקרר. אני מסכים להיות אני, גם אם זה לא מה שחשבתי, גם אם זה לא מה שהייתי רוצה להיות. לבד, בלי שאף אחד רואה, אני נושם, ממתין, מתעכב, מחבק. נבהל ושוב מאמין. אני מרגיש שאני עומד בשעריה של אהבה גדולה. מחיר הכניסה הוא כבד. ואני מוכן לשלם. אהבה עמוקה, אהבה פתוחה, אהבת האדם את מכאוביו. הניסיון לקבל את חולשותיו. לזה קוראים אמונה. בכל מחיר, עד האהבה".
(אוי אביתר.)
(אוי אביתר.)
יש
