תלוי בגיל, תלוי בסגנון שממנו באים וכו'.. 

השארת תלמידים שנים רבות בישיבה, לא מגדילה את מספר הבוגרים.

ומצד שני, דוחה את כניסת הבוגרים למעגל התורמים, ויכולה גם להקטין את ההכנסה שלהם, ואת היכולת שלהם לתרום.

רבנים הרבה פעמים מעודדים תלמידים להישאר בישיבה, ויש להם גם טעויות, לפעמים, אבל הסיבות אחרות.

התורה חשובה להם, הצלחת הישיבה שלהם חשובה להם, הם יכולים לחשוב שטובת התלמיד להישאר בישיבה, ולהיות אופטימיים לגבי הסיכוי שלו לחזור וללמוד ברצינות, וכו'.

אני חושב שחשוב לדעת שזה לא השיקול.

לפחות לגבי הרבנים שאני מכיר שמייעצים כך, ברור שזה לא שיקול מרכזי.

ומבחינה הכלכלית, הישיבות מתוקצבות לפי מספר תלמידים [סכום מסויים לכל תלמיד, בהתאם לסוג הישיבה], וגם שכר הלימוד הוא כמובן לפי מספר התלמידים. [לגבי תורמים, זה מורכב יותר].

סביר שאם מתווסף תלמיד נוסף, אבל לא צריך להגדיל את המבנים או את הצוות, וההוצאה כמעט היחידה שמתווספת היא האוכל, זה רווחי. [אם הוא משלם מספיק שכר לימוד, כרגע לא נראה לי שהתקציב לתלמיד מספיק אפילו רק לאוכל].

זה לגבי בחורים, שלא מקבלים מלגה, ומשלמים שכר לימוד.

אז איך אני יודע שזה לא השיקול - אפשר לראות את זה ביחס לתלמידים שיש להם בעיה בתשלום שכר לימוד, אפשר לראות את זה ביחס לתוספת תלמידים שדורשת הוצאות גדולות נוספות, וגם עצם הבחירה ב'עסק' הזה שנקרא ישיבה על פני עסקים רווחיים יותר, עשויה ללמד שלימוד התורה חשוב להם יותר ממקסום רווחים.

יש סוג של איזון עדין בין מספר התלמידים הרצוי לישיבה רצינית, לבין כמות שא"א לעמוד בה. בכל מקרה זה עסק כלכלי בכלל לא משתלם.

אתה תופתע לשמוע, אבל לא כל הבחורות חושבות אותו דבר. ייתכן שיותר קל למצוא בחורות מסגנון מסוים כשאתה עדיין בישיבה(לענ"ד חבל אבל למשנה), אבל זו לחלוטין לא סיבה להישאר בישיבה. בישיבה נמצאים כדי ללמוד ולבנות את העולם הרוחני. נקודה.

עריכה: אא"כ אתה מהמגזר החרדי ואז...

בכל מקרה כבר חמישים שנה שאין...

לדעתי, תעשה מה שטוב ונכון לך - וזיווג משמים.

יש אחד שאמור לצאת לעבוד כי הוא לא מסוגל ללמוד הרבה, וסתם הוא מחפש את עצמו בזמן הנותר

וכבר אמרו חכמים "טוב תלמוד תורה עם דרך ארץ - שיגיעת שניהם משכחת עוון"

ויש אחד שכדאי שישב וילמד עד שיתחתן כי הוא יושב ולומד כמו שצריך וחבל שסתם יתבזבז בחוץ.

(כמובן, כל עוד יש אין לו בעיות כלכליות שהוא חייב כסף ואז צריך לדון)

שאלה מוזרה כשהיא בלי פירוט....

אני יכול למצוא לך עשרים אלף בחורות שרוצות עובד ועשרים אלף שרוצות לומד,

השאלה באיזה מגזר, באיזה גיל וכו' וכו' וכו'. 

ואצל הליטאים פחות.

אבל גם שם וגם שם, לא נהוג שבחור לא נשוי יוצא לעבוד, וזה יקשה עליו בשידוכים.

שיש בחורות מכל הסוגים, רק שמשמים יצא שאתה וחברים שלך עוד לא נפגשתם עם מה שמתאים..

אלא בדיוק הפוך חח

אולי שכל אחד ילך לדייט של השני

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"