קחי בחשבון שהפער נפער בגלל שזה הפך להיות "אני" ו "הוא". 
אתם נשואים, אתם צוות. 
בצוות יש עבודת צוות, ואם היא לא מקובלת עליך את יכולה לפתוח את תוכנית העבודה המשפחתית, לדיון בוגר, בזמן רגוע בכמה שיותר נינוחות שאת מצליחה, ונסי לבוא כמה שיותר מוכנה להקשיב(שזה מאוד קשה כשאת מלאה תסכול מההתנהלות שלו).
אחרי שתדברו ביניכם וכל אחד ישקף איך הוא(!) רואה את המצב מה"צד" שלו. אתם תיווכחו לגלות פערים.
על הפערים האלו אתם תדברו ותעשו תיאום ציפיות לעתיד. 

והכי חשוב לא לשכוח הכרת תודה לאורך כל הדרך. מאוד כדאי לנסות להרים את בן הזוג דרך מה שהוא כן עושה, ולא "לכעוס" עליו על הפעמים שהוא לא עושה בדיוק את מה שאני מצפה ורוצה. 

ב"הצלחה.

נ.ב
אם בעלך אדם ירא שמיים (או לפחות טוען להיות כזה) אז מצבך הרבה יותר טוב ממה שאת חושבת. כל מה שאת צריכה לעשות זה לעזור לו לרתום את הכוחות שיש לו למטרות המשותפות שלכם. 

נ.ב 2 
יהיה יותר נחמד לקוראים אם תפסקי את המשפטים שלך ותרדי שורה מידי פעם. 

אני מקווה שלא אצטרך לשמור אותה בשביל העתק-הדבק להבא.. 
למרות שזו תגובה שראויה להכתב לבערך שליש מהשרשורים פה

קחי בקלות, ההערה הייתה מהומור ולא בעוקצנות אבל בחייך הבנאדם עובד לפני אחרי, תוך כדי לומד,

מה את רוצה?? את בבית כל היום, מבינה שזה מאוד קשהה ומדכא משהו ,אבל אי אפשר לצפות לעזרה

בבית מבן אדם שעובד כמו חמור..

לגבי הילדה צודקת יש מקום לשינוי, בכלל שום דבר לדעתי לא צריך לצאת על הילדים.

זה לא קשור כמה הוא עובד. בן אדם צריך להיות בן אדם ולא לזרוק את הבגדים המלוכלכים שלו על הריצפה במקום בסל כביסה או להשאיר את האוכל שלו על השולחן מבלי לפנות. זה לא נקרא "לעבוד בבית". ומהבחינה הזו את לגמרי צודקת שזה הכי לגיטימי לצפות לזה. הוא כנראה לא חונך לכך, האם גם אצל הוריו הוא ככה? בכל מקרה, את הילדים שלך תחנכי מגיל קטן לנקות אחריהם ולדאוג לסביבה שלהם כדי שלא ילמדו ממנו.. 

לשטוף כלים, לנקות את הבית, לעשות כביסות וכו' - כל אלו נחשבים לעבוד בבית ואולי פה צריך לברר מדוע קשה לו, האם זה כי הוא עייף מאוד או כי הוא פשוט לא אוהב לעשות את זה, ויכולות להיות אלף ואחת סיבות. לפעמים זה גם קשור למנטליות שיש לחלק מהגברים שמבחינתם גבר שעושה משהו בבית זה בושה... אני לא יודעת מה המקרה אצלך, אבל את פשוט צריכה לשאול אותו ממה זה נובע אצלו.

ורוצה להוסיף שמה שהוא אמר לבת שלך זו ממש התעללות! ילד שגודל עם זיכרון שהורה אמר לו שהוא לא אוהב אותו - יוצא שרוט!!!!!! מצטערת אבל אל תתני לזה לעבור לסדר היום. ועוד הוא לומד תורה את אומרת? זה לא מסתדר לי. אני פשוט בהלם איך הורה יכול לומר אני לא אוהב אותך לילד שלו. בא לי להקיא. ולא אכפת לי שזו רק פליטת פה כי בטוח הוא אוהב אותה... זה פשוט לא מתקבל על הדעת!!! אל תתני לזה בחיים לקרות שוב וכל הזמן תאמרי לילדים שלך כמה את אוהבת אותם שלא יצאו עקומים עם בעיות נפשיות!! מפה זה מתחיל!!! 

הסברת לו מה מפריע לך?

ואם כן ולא עזר אולי לפנות לרב שלו?

מבינה אותך. זה לא נחמד להיות בבית כל היום וכל המטלות עלייך. את צריכה עזרה וגם לצאת להתאורר .

על ענייין הילדה זה נורא ממש. גם אם לא מתכוון לזה. ילד מאמין לזה - תדברי איתו על זה...

אישה יקרה!

קודם כל ולפני הכל - את יולדת!

מזל טוב!

חז"ל אומרים שאישה נקראית יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,

אז ק"ו כאשר את כותבת שילדת לא מזמן

וק"ו בנו של ק"ו שאת כותבת שה"גדולה" שלכם בת שנתיים!

ז"א שרק לפני שנתיים עוד היית "חופשייה" וללא כל אחריות הורית,

ובתוך שנתיים את מוצאת את עצמך, בשבח והודיה עצומה לקב"ה, אמא ל2!!! ואו!

והשני/ה ממש ממש טריים!

אז שנייה יקרה

קודם כל לנשום

להבין

את שנייה וחצי אחרי לידה

הגוף עבר טראומה רצינית

הוא כואב

הנפש גם עברה טלטלה

השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא - לאישה שהיא גם אמא ל2 הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!

לידה מטלטלת את כל הבית,

מפירה את כל האיזונים

שנייה!

בואי נבין רגע מה קורה כאן בעצם:

לי זה נשמע מאוד חזק שאת ובעלך נמצאים במצב בו שניכם נמצאים במצוקה בו זמנית.

וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!

זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!

זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!

זה לא שלבעלך לא היה אכפת מהפגיעה ומהכאב שלך - זה שהוא היה מרוכז בכאב שלו!

אפילו לעצמכם אין יכולת  לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.

במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.

לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.

להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.

בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.

כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...

- עוד נקודה משמעותית היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן -

ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.

נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.

וקורה לכולם.

לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -

רק אומר שאתם אנושיים!

ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!

ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,

להבין מה היה כאן,

להבין את עצמי,

להבין אותו/ה

לזהות את הבמפרים הללו

ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!

לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!

כי תמיד שיש משבר -

אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.

אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן 

מה היה שם בעצם?

מה הקווים האדומים שלו?

מה קשה לי?

מה חשוב לי?

על מה זה דרך לי?

וכל זה לבן זוגי?

אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!

שיש קצר בתקשורת

צריך קודם כל להבין שזה קורה.

קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.

אז קודם כל - לא להיבהל!

זה אנושי וטבעי שזה קורה!

ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!

לכן,

הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה פריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?

מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?

מה חשוב לנו?

וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!

רק מהקשיים ורק מהמשברים

אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,

המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.

אפשר לנסות את זה למשל דרך "החלפת תפקידים" -

שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעללים של בעלך

ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?

מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?

אם את שנייה בעלך ואני שואלת אותך (את בעלך):

איך היה לך המעבר להיות אבא?

ואבא ל2?

ואיך אתה מסתדר בכולל ועם 2 עבודות?

ומה קשה לך?

ואיך המצב רוח שלך? השינה שלך? התיאבון? שמחת החיים?

ואיך בזוגיות?

ואז שואלת אותך:

איך היה לך המעבר להיות אמא?

ואמא ל2?

ואיך הייתה לך הלידה?

והאם את מספיקה לישון כמו שצריך?

לאכול כמו שצריך?

להתאושש?

להתאוורר?

לקבל עזרה ותמיכה?

ואיך המצב הכלכלי?

ומה עוד קשה לך?

ולנסות לאט לאט להבין רגע את השני,

להסתכל על השני ולא רק על הקושי שלנו עצמנו -

בעלך יסתכל מעבר לקושי שלו ויראה שאת אישה אחרי לידה, בבית לבד רוב היום עם 2 פצפונים, מניקה בטח, מבשלת מנקה מסדרת, מחפשת עוד עבודה וכו' - ואת פשוט קורסת! ועייפה! ותשושה! וגמורה!

הוא בעיקר יבן את כל הנ"ל ע"י תקשורת טובה ואוהבת ביניכם,

תקשורת בה את תספרי לו מה את צריכה,

מה קשה לך,

בלי להטיח בו האשמות או "אתה לא" וכו' אלא -"אני"!

לי קשה

אני צריכה ש___

הייתי שמחה אם ___

נסו להביט בעיניים בשיחה הזו,

לראות אחד את הקושי של השני, את הנשמה של השני, את הכאב של השני, לצאת קצת מעצמנו,

כמובן שהשיחה תהיה בזמן שבו הילדים ישנים ואתם אכלתם שתיתם ונחתם, וכמובן לכבות טלפונים וכו' ולתת לה זמן בנחת!

ואז לספר לו מה את מרגישה עד הסוף. והוא רק שומע.

ואז הוא מספר לך כל מה שהוא מרגיש וחווה ואת כל הכאב שלו ואת רק שומעת.

ואז משקפת לו מה שאמר, נותנת לדברים שלו משקל והזדהות (והוא לך)

ואז תגיע *ההבנה*

ההבנה אחד של השני.

ומתוכה יוכלו להגיע גם פתרונות פרקטיים:

מה אפשר לעשות כאן כדי ש*לשנינו* יהיה טוב?

הרי מטרת העל שלנו היא הבית המשותף שלנו, שיהיה לנו טוב ושמח יחד עד 120,

אז מה אנחנו יכולים כדי לקרב את עצמנו למטרה הזו?

ומה אנו צריכים להיזהר מלעשות כדי לא להרחיק עצמנו מהמטרה הזו?

ומה אני  יכולה לעשות למען בעלי ואיפה אני יכולה לבוא לקראתו?

ומה אני יכול לעשות למען אשתי ואיפה אני יכול לבוא לקראתה?

ומה עוד יכול לקרות כאן כדי ששנינו נהיה מרוצים?

ועוד לפתוח את הראש ולחשוב על דרכים יצירתיוץ, דרך שלישית שטובה לכולם ועונה גם על הצרכים שלך וגם על הצרכים שלו!

לרוב זה פועל כמו קסם! אחרי ההבנה - פתאום הפתרונות מגיעים!

למשל,

אם המצב הכלכלי מאפשר אל תחפשי עכשיו עבודה, אלא תנוחי לפחות חצי שנה.

למשל למצוא מסגרת לגדולה, אפילו חלקית.

למשל לקבל עזרה מאמא/אחות/חברה/שכנה/בייביסיטר

להוריד סטנדרטים

להביא מנקה

אוכל מוכן

מדיח, מייבש, כלים חד"פ,

אולי לחשוב על לעצור במירוץ הזה ולקבל כלים גם של הדרכת הורים וגם לזוגיות כדי לא להגיע למצבי קצה שיוצאים במשפטים כמו שתיארת,

אולי להבין מדוע קשה לו לשים גרביים במקום וכו' -

ולא לשפוט

ולא לכעוס

אלא להבין

ואז מתוך ההבנה לחשוב על פתרונות

מה יכול לעזור לך לזכור?

אולי שעון מעורר?

אולי פתק?

לשים שיר ברקע ולסדר לפני השינה את הדברים שאתה כן יכול?

משהו אחר?

איפה כן אפשר להרגיש שאנחנו באיזון?

שיש לי זמן לעצמי ואני לא קורסת ויש לי עזרה?

ושלך יש זמן לעצמך ואתה לא קורס ויש לך תמיכה?

וזמן גם לזוגיות ולביחד שלנו?

איך אפשר לגרום לזה לקרות?

---------------------------

ואחרי שכתבתי ביחס לזוגיות, רוצה לשתף אותך קצת בחוויות שהיו לי לפני 10 שנים, אחרי לידת בתנו הבכורה שתחיה.

ובעצם  במעבר *שלי* לעולם ההורות 

היה לי דיכאון אחרי לידה אז.

ונראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.

ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.

ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.

עד עכשיו הוא קשה לי.

ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר 10 שנים.

ילדים = חוסר שליטה.

ככה קצר ככה פשוט.

ככה קצר ככה מבאס.

אבל זו האמת.

יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.

אני כ"כ מבינה אותך,

אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,

לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,

על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,

ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -

וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי, 

מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.

מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,

מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה

מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם

מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!

אין פתק החלפה!

אין לחזור אחורה!

אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!

וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!

אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.

שאת אמא לא מספיק קשובה.

שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,

שבעצם זה באשמתך

שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.

שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!

מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!

אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,

אולי אני כישלון כאמא?

ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,

ויותר לחץ

ויותר צרחות

ויותר חוסר אונים

ויותר הרגשה של אין-מוצא

ויותר חוסר שינה

ויותר בלאגן תהומי

וחוזר חלילה.

אז המעט שאני יכולה לומר לך יקרה,

שזה כ"כ כ"כ נורמלי!

אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח,

זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל, ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!

אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.

וזה נכון,

תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.

פשוט כך.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!

(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:

אבל למה היא בוכה עכשיו?!

עניתי להם: כי היא תינוקת!

ותינוקות בוכים!

זהו!"

הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח

וזה אפילו יקרה די הרבה,

למה?

כי הוא תינוק!

אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!
|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,

אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות

(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)

גם אני הרגשתי אחרי הלידה של הבת שלי הרגשתי כמו בתוך ריק.

בתוך בור שחור.

גם חיכינו לה 3 וחצי שנים,

וחפעמים איך שאומרים ״כגודל הציפייה כך גודל...״

אולי דווקא לזוגות שחיכו לילד (הראשון בפרט)

שהיו להם כל-כך הרבה שנים לחשוב, ולקוות, ולדמיין את הס המאושר שהם חובקים תינוק,

ולהרגיש שזו זו פסגת השאיפות והגשמת החלומות,

אולי לפעמים דווקא לזוגות כאלה ההתנפצות של המציאות מול החלום הורוד היא יותר חדה ויותר כואבת.

גם לפעמים מרגישים שאסור להרגיש קשיים, כי עד שסוף סוף זכינו בנס זה יהיה כפוי טובה להתלונן על זה!!!

אז משתיקים את הרגשות השליליים בעצמנו

וךא נותנים להם מקום

ולא מבינים שאפשר גם להודות מכל הלב על הנס הזה

אבך בד בבד שעדיין יהיה קשה!

ולומר שקשה!

כן, זה מותר!

זה לא אומר שאת לא מודה!

גם היו לכם הרבה שנים של ביחד לבד, של זוג

ופתאום אתם הורים.

וכמו שאומרים חצי בצחוק חצי באמת (זה נשמע יותר טוב באנגלית אבל בכל זאת):

״אני מאשימה את דיסני

בציפיות הלא ריאליות שלי מגברים״

אז אני שיניתי את זה ל:

״אני מאשימה את דיסני/הוליווד/החברה הכללית בכלל בציפיות הלא ריאליות שלי מתינוקות וילדים״.

כי לפחות אני,

לפני היותי לאמא,

הייתי בטוחה שתינוק זה פשוט אושר עילאי מתמשך ובלתי נפסק,

שהכל ורוד ופרפרים וחיבוקים

שזה כזה מושלם וכיף ומאחד ומשמח ורגוע.

מי בכלל חשב על לידה קשה?!

על צירים מהגיהנום 44 שעות?!

על תפרים שתופרים לך את המקום הכי רגיש ואינטימי בכאב חד ומפלח?!

ושאי אפשר אפילו לשבת כמו בן אדם

ושאי אפשר להתפנות כמו בן אדם בלי לצרוח מכאב

ומי חלם שהנקה זה דבר מסובך?! מה, לא פשוט שמים את התינוק ליד והוא יונק לו בכיף ובשלווה? הא לא?

אז למה זה צריך גם לכאוב כל כך?!

ולא להצליח כל כך?!

ולקחת מלא זמן ללמוד את זה?!

ובינתיים עוד איזור רגיש ואינטימי מדמם?! וסדוק?!

רגע רגע מה קורה פה?!

הגוף שלי נקרע למען ה׳! וזה כואב! ושורף! ונוראי!

למה לא דיברו על *זה* לפני הלידה ודיברו רק על נשימות?!

אז בסדר

עברנו את הלידה

ומה עכשיו?!

למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה זה הקושי האמיתי???

למה???

הלידה זה כבר שטויות ליד זה.

ומי דיבר איתנו על מה זה לא לישון

פשוט לחיות בלי שינה

יום אחרי יום

לילה אחרי לילה

שעה אחר שעה

ועד שנרדמים קמים אחרי שבריר שנייה בבהלה,

הבטן כואבת ןמכווצת למשמע התינוק הצורח והידיעה שרק אני יכולה למלא את מבוקשו כרגע.

ושקמים

ומניקים

ןכואבים שוב

ומדממים שוב

ומשחות שוב

והתעסקות שוב

וכל הגוף שבור

ועייף

וכואב

ומדמם

וקרןע 

ושונה

וקיבל בנוסף לכל צורה אחרת ולא לטובה 

וסימני מתיחה

וצלוליט

וצלקות וורידים וסימנים ושומנים ומה לא?!

ומי הכין אותנו לזה?

מישהו דיבר על זה בכלל?

על אובדן הגוף

על אובדן העצמאות

על האחריות המפחידה הזו שמכה ומכה במוח כל לילה ואומרת: את האמא היחידה שלו! 

אין לך מחליפה!

אין לך חופשה!

אין לך דקה שאת לא תהיי אמא שלו ואחראית עליו בכל החיים האלה!

כן גם אם את עייפה

וגם אם את כאובה

ןגם אם את שפוכה

את עדיין אמא שלו!

לתמיד!

בלי שנייה לנשום!

וההכרה הזו פשוט מפחידה. אני הייתי מבועתת ממש ממנה.

ושמסתכלים על התינוק הקטן הזה מה רואים?

רואים ונזכרים כמה זה כואב ללדת 

תוכנה זה קשה

וכמה עייפים

ןכמה קשה להניק

וכמה כל מה שכתבתי.

אז לא פלא שלפעמים מרגישים מה שתיארת.

אבל זה לא הוא.

גם אם המוח מקשר את הכאב אליו ויוצר את הרגשות הללו זה לא הוא.

זו המציאות שלנו.

זו הקללה של חוה אמנו.

בעצב תלדי בנים.

הו הו איזה עצב.

חווה למה אכלת מעץ הדעת למה???

אבל את יודעת מה?

זה עובר.

כמה שקשה להאמין 

וכמה שחושבים שקל לדבר וקשה לעשות

וכמה שכל שעה את סופרת את השניות לא את הדקות שתעבור, אז לדבר איתך על חודשים?! המוח בכלל לא קולט! הוא בכלל לא שם!

אבל יקרה שלי

זה ע ו ב ר !!!

לאט לאט

כל יום הוא יום חדש

תנסי לקבל כמה שיותר עזרה

תנסי לישון כמה שאת יכולה

תני את התינוק לבעלך/לאמא/לבייביסיטר אחרי ההנקה מיד ורומי להתכרבל במיטה לפחות שעתיים.

תצאי לשמש,

כן אני יודעת שלא בא,

אבל בכוח.

תקני ארטיק טעים ושווה,

כן אפילו אם יש לך בחילה ממנו, בכוח

שיכינו לך המשפחה החברות האיש אוכל,

שיחבקו אותך 

שיעודדו אותך 

שיגידו לך כמה גאים בך

כמה את גיבורה

כמה את טובה

כמה את אמא ואישה ראויה

כמה הם אוהבים אותך

תראי סרט או סדרה מצחיקה. שוב, בכוח

תראי ביוטיוב מופעי סטנדאפ

תזמיני אוכל ממסעדה שווה שאת הכי אוהבת

תבקשי שיכינו לך שייק מפנק

תצאי לטיול לבד שקריא וחשוך בחוץ אפילו רק לחצי שעה אפשר עם בעלך 

לכי לרופא משפחה או איש מקצוע ותספרי הכל

הכאבים יחלפו מבטיחה

הגוף יחזור לעצמו ולכוחות שלו לאט לאט

התינוק ישן יותר

ההנקה תהיה טובה יותר

ההישארות עם התינוק לא תהיה מפחידה כל כך

(ובינתיים אם קשה להיות איתו לבד,

אז לנסות כמה שאפשר 

שבעלך יחזור קצת יותר מוקדם 

שישלח הודעה במהלך היום של עידוד

שאמא תהיה

שחברה תהיה

שתצאי לגן שעשועים

שתראי סרטים כיפיים תוך כדי

שלא תהיי לבד!!!

תשני יותר

את תתחזקי לאט לאט.

תהיי חזקה

תפרקי ותדברי ותשתפי את כל מי שאת יכולה

תעזרי כמה שאת רק יכולה

בהצלחה רבה רבה יקרה

לאט לאט הכל יתבהר

שבת שלום ומבורך

(חוץ מהקטע של היחס לילדים. שבו זה אולי המקום היחיד שבו אני מסוגל להיות גאה בעצמי)

היא הייתה מתלוננת בלי סוף בדיוק על אותם דברים. בעיניים שלי אף פעם לא הבנתי מה היא רוצה ממני עד שפשוט החלטתי שלמען השלווה והרוגע אני אשנה את הדברים הקטנים האלה שמעצבנים אותה.

זה עזר קצת. אבל לא שינה את החיים יותר מידי. ובאמת שאני מנסה לעשות שמיניות באויר כדי לעזור המון וכמה שיותר במטלות של הבית.

אבל כל זוג והמטען שלו.

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!

הוא צריך לדייק את עצמו באופן כללי מול אנשים ולהציב גבולות. ספויילר: לא תמיד זה יהיה נחמד לך.

שכן יעזור הכוונה של איש מקצוע. להרגיש שיש גב של איש מקצוע מול מניפולציות וסחיטות רגשיות חוזרות ונשנות, אל מול הצרכים הזוגיים והמשפחתיים שלנו.

פשוט, הוא לבד. לא מצב שבו הוא מנהל קונפליקט לחץ משני כיוונים.

אם תגיעו להסכמה ביניכם. תוכלו להציב את הגבול. ומותר עד ניתוק מוחלט.

על יעל זק''ש, מנהלת הפורום @נגמרו לי השמות

ממש לא מובן מאליו, משמח ומחמם את הלב, תודה רבה 🙏

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

זה בא על חשבון נוחות וקרבה לערים, באיזורים 'מסוכנים' אם זה משהו שמטריד אתכם...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

זהו יישוב "תורני פתוח" - חם ומשפחתי, עם גבעה סמוכה ובה 14 משפחות של חלוצים.

גיאוגרפית הוא "חור במרכז הארץ" - 40 דקות מירושלים, אריאל, פתח תקווה ולוד. 30 דקות ממודיעין. 15 דקות מעפרה.

המצב הבטחוני די רגוע בשלוש השנים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. אין הרבה אירועים באזור. [מה שקרה בעין רייא, ליד נווה צוף, בערב יום הכיפורים הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והמטיילים חזרו למעיינות בהמוניהם].

מוזמנים להתייעץ בפרטי. אני כמעט לא כאן.

אם ככה כל הישובים ביו"ש נחשבים בסדר.