קחי בחשבון שהפער נפער בגלל שזה הפך להיות "אני" ו "הוא". 
אתם נשואים, אתם צוות. 
בצוות יש עבודת צוות, ואם היא לא מקובלת עליך את יכולה לפתוח את תוכנית העבודה המשפחתית, לדיון בוגר, בזמן רגוע בכמה שיותר נינוחות שאת מצליחה, ונסי לבוא כמה שיותר מוכנה להקשיב(שזה מאוד קשה כשאת מלאה תסכול מההתנהלות שלו).
אחרי שתדברו ביניכם וכל אחד ישקף איך הוא(!) רואה את המצב מה"צד" שלו. אתם תיווכחו לגלות פערים.
על הפערים האלו אתם תדברו ותעשו תיאום ציפיות לעתיד. 

והכי חשוב לא לשכוח הכרת תודה לאורך כל הדרך. מאוד כדאי לנסות להרים את בן הזוג דרך מה שהוא כן עושה, ולא "לכעוס" עליו על הפעמים שהוא לא עושה בדיוק את מה שאני מצפה ורוצה. 

ב"הצלחה.

נ.ב
אם בעלך אדם ירא שמיים (או לפחות טוען להיות כזה) אז מצבך הרבה יותר טוב ממה שאת חושבת. כל מה שאת צריכה לעשות זה לעזור לו לרתום את הכוחות שיש לו למטרות המשותפות שלכם. 

נ.ב 2 
יהיה יותר נחמד לקוראים אם תפסקי את המשפטים שלך ותרדי שורה מידי פעם. 

אני מקווה שלא אצטרך לשמור אותה בשביל העתק-הדבק להבא.. 
למרות שזו תגובה שראויה להכתב לבערך שליש מהשרשורים פה

קחי בקלות, ההערה הייתה מהומור ולא בעוקצנות אבל בחייך הבנאדם עובד לפני אחרי, תוך כדי לומד,

מה את רוצה?? את בבית כל היום, מבינה שזה מאוד קשהה ומדכא משהו ,אבל אי אפשר לצפות לעזרה

בבית מבן אדם שעובד כמו חמור..

לגבי הילדה צודקת יש מקום לשינוי, בכלל שום דבר לדעתי לא צריך לצאת על הילדים.

זה לא קשור כמה הוא עובד. בן אדם צריך להיות בן אדם ולא לזרוק את הבגדים המלוכלכים שלו על הריצפה במקום בסל כביסה או להשאיר את האוכל שלו על השולחן מבלי לפנות. זה לא נקרא "לעבוד בבית". ומהבחינה הזו את לגמרי צודקת שזה הכי לגיטימי לצפות לזה. הוא כנראה לא חונך לכך, האם גם אצל הוריו הוא ככה? בכל מקרה, את הילדים שלך תחנכי מגיל קטן לנקות אחריהם ולדאוג לסביבה שלהם כדי שלא ילמדו ממנו.. 

לשטוף כלים, לנקות את הבית, לעשות כביסות וכו' - כל אלו נחשבים לעבוד בבית ואולי פה צריך לברר מדוע קשה לו, האם זה כי הוא עייף מאוד או כי הוא פשוט לא אוהב לעשות את זה, ויכולות להיות אלף ואחת סיבות. לפעמים זה גם קשור למנטליות שיש לחלק מהגברים שמבחינתם גבר שעושה משהו בבית זה בושה... אני לא יודעת מה המקרה אצלך, אבל את פשוט צריכה לשאול אותו ממה זה נובע אצלו.

ורוצה להוסיף שמה שהוא אמר לבת שלך זו ממש התעללות! ילד שגודל עם זיכרון שהורה אמר לו שהוא לא אוהב אותו - יוצא שרוט!!!!!! מצטערת אבל אל תתני לזה לעבור לסדר היום. ועוד הוא לומד תורה את אומרת? זה לא מסתדר לי. אני פשוט בהלם איך הורה יכול לומר אני לא אוהב אותך לילד שלו. בא לי להקיא. ולא אכפת לי שזו רק פליטת פה כי בטוח הוא אוהב אותה... זה פשוט לא מתקבל על הדעת!!! אל תתני לזה בחיים לקרות שוב וכל הזמן תאמרי לילדים שלך כמה את אוהבת אותם שלא יצאו עקומים עם בעיות נפשיות!! מפה זה מתחיל!!! 

הסברת לו מה מפריע לך?

ואם כן ולא עזר אולי לפנות לרב שלו?

מבינה אותך. זה לא נחמד להיות בבית כל היום וכל המטלות עלייך. את צריכה עזרה וגם לצאת להתאורר .

על ענייין הילדה זה נורא ממש. גם אם לא מתכוון לזה. ילד מאמין לזה - תדברי איתו על זה...

אישה יקרה!

קודם כל ולפני הכל - את יולדת!

מזל טוב!

חז"ל אומרים שאישה נקראית יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,

אז ק"ו כאשר את כותבת שילדת לא מזמן

וק"ו בנו של ק"ו שאת כותבת שה"גדולה" שלכם בת שנתיים!

ז"א שרק לפני שנתיים עוד היית "חופשייה" וללא כל אחריות הורית,

ובתוך שנתיים את מוצאת את עצמך, בשבח והודיה עצומה לקב"ה, אמא ל2!!! ואו!

והשני/ה ממש ממש טריים!

אז שנייה יקרה

קודם כל לנשום

להבין

את שנייה וחצי אחרי לידה

הגוף עבר טראומה רצינית

הוא כואב

הנפש גם עברה טלטלה

השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא - לאישה שהיא גם אמא ל2 הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!

לידה מטלטלת את כל הבית,

מפירה את כל האיזונים

שנייה!

בואי נבין רגע מה קורה כאן בעצם:

לי זה נשמע מאוד חזק שאת ובעלך נמצאים במצב בו שניכם נמצאים במצוקה בו זמנית.

וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!

זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!

זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!

זה לא שלבעלך לא היה אכפת מהפגיעה ומהכאב שלך - זה שהוא היה מרוכז בכאב שלו!

אפילו לעצמכם אין יכולת  לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.

במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.

לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.

להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.

בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.

כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...

- עוד נקודה משמעותית היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן -

ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.

נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.

וקורה לכולם.

לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -

רק אומר שאתם אנושיים!

ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!

ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,

להבין מה היה כאן,

להבין את עצמי,

להבין אותו/ה

לזהות את הבמפרים הללו

ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!

לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!

כי תמיד שיש משבר -

אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.

אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן 

מה היה שם בעצם?

מה הקווים האדומים שלו?

מה קשה לי?

מה חשוב לי?

על מה זה דרך לי?

וכל זה לבן זוגי?

אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!

שיש קצר בתקשורת

צריך קודם כל להבין שזה קורה.

קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.

אז קודם כל - לא להיבהל!

זה אנושי וטבעי שזה קורה!

ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!

לכן,

הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה פריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?

מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?

מה חשוב לנו?

וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!

רק מהקשיים ורק מהמשברים

אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,

המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.

אפשר לנסות את זה למשל דרך "החלפת תפקידים" -

שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעללים של בעלך

ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?

מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?

אם את שנייה בעלך ואני שואלת אותך (את בעלך):

איך היה לך המעבר להיות אבא?

ואבא ל2?

ואיך אתה מסתדר בכולל ועם 2 עבודות?

ומה קשה לך?

ואיך המצב רוח שלך? השינה שלך? התיאבון? שמחת החיים?

ואיך בזוגיות?

ואז שואלת אותך:

איך היה לך המעבר להיות אמא?

ואמא ל2?

ואיך הייתה לך הלידה?

והאם את מספיקה לישון כמו שצריך?

לאכול כמו שצריך?

להתאושש?

להתאוורר?

לקבל עזרה ותמיכה?

ואיך המצב הכלכלי?

ומה עוד קשה לך?

ולנסות לאט לאט להבין רגע את השני,

להסתכל על השני ולא רק על הקושי שלנו עצמנו -

בעלך יסתכל מעבר לקושי שלו ויראה שאת אישה אחרי לידה, בבית לבד רוב היום עם 2 פצפונים, מניקה בטח, מבשלת מנקה מסדרת, מחפשת עוד עבודה וכו' - ואת פשוט קורסת! ועייפה! ותשושה! וגמורה!

הוא בעיקר יבן את כל הנ"ל ע"י תקשורת טובה ואוהבת ביניכם,

תקשורת בה את תספרי לו מה את צריכה,

מה קשה לך,

בלי להטיח בו האשמות או "אתה לא" וכו' אלא -"אני"!

לי קשה

אני צריכה ש___

הייתי שמחה אם ___

נסו להביט בעיניים בשיחה הזו,

לראות אחד את הקושי של השני, את הנשמה של השני, את הכאב של השני, לצאת קצת מעצמנו,

כמובן שהשיחה תהיה בזמן שבו הילדים ישנים ואתם אכלתם שתיתם ונחתם, וכמובן לכבות טלפונים וכו' ולתת לה זמן בנחת!

ואז לספר לו מה את מרגישה עד הסוף. והוא רק שומע.

ואז הוא מספר לך כל מה שהוא מרגיש וחווה ואת כל הכאב שלו ואת רק שומעת.

ואז משקפת לו מה שאמר, נותנת לדברים שלו משקל והזדהות (והוא לך)

ואז תגיע *ההבנה*

ההבנה אחד של השני.

ומתוכה יוכלו להגיע גם פתרונות פרקטיים:

מה אפשר לעשות כאן כדי ש*לשנינו* יהיה טוב?

הרי מטרת העל שלנו היא הבית המשותף שלנו, שיהיה לנו טוב ושמח יחד עד 120,

אז מה אנחנו יכולים כדי לקרב את עצמנו למטרה הזו?

ומה אנו צריכים להיזהר מלעשות כדי לא להרחיק עצמנו מהמטרה הזו?

ומה אני  יכולה לעשות למען בעלי ואיפה אני יכולה לבוא לקראתו?

ומה אני יכול לעשות למען אשתי ואיפה אני יכול לבוא לקראתה?

ומה עוד יכול לקרות כאן כדי ששנינו נהיה מרוצים?

ועוד לפתוח את הראש ולחשוב על דרכים יצירתיוץ, דרך שלישית שטובה לכולם ועונה גם על הצרכים שלך וגם על הצרכים שלו!

לרוב זה פועל כמו קסם! אחרי ההבנה - פתאום הפתרונות מגיעים!

למשל,

אם המצב הכלכלי מאפשר אל תחפשי עכשיו עבודה, אלא תנוחי לפחות חצי שנה.

למשל למצוא מסגרת לגדולה, אפילו חלקית.

למשל לקבל עזרה מאמא/אחות/חברה/שכנה/בייביסיטר

להוריד סטנדרטים

להביא מנקה

אוכל מוכן

מדיח, מייבש, כלים חד"פ,

אולי לחשוב על לעצור במירוץ הזה ולקבל כלים גם של הדרכת הורים וגם לזוגיות כדי לא להגיע למצבי קצה שיוצאים במשפטים כמו שתיארת,

אולי להבין מדוע קשה לו לשים גרביים במקום וכו' -

ולא לשפוט

ולא לכעוס

אלא להבין

ואז מתוך ההבנה לחשוב על פתרונות

מה יכול לעזור לך לזכור?

אולי שעון מעורר?

אולי פתק?

לשים שיר ברקע ולסדר לפני השינה את הדברים שאתה כן יכול?

משהו אחר?

איפה כן אפשר להרגיש שאנחנו באיזון?

שיש לי זמן לעצמי ואני לא קורסת ויש לי עזרה?

ושלך יש זמן לעצמך ואתה לא קורס ויש לך תמיכה?

וזמן גם לזוגיות ולביחד שלנו?

איך אפשר לגרום לזה לקרות?

---------------------------

ואחרי שכתבתי ביחס לזוגיות, רוצה לשתף אותך קצת בחוויות שהיו לי לפני 10 שנים, אחרי לידת בתנו הבכורה שתחיה.

ובעצם  במעבר *שלי* לעולם ההורות 

היה לי דיכאון אחרי לידה אז.

ונראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.

ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.

ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.

עד עכשיו הוא קשה לי.

ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר 10 שנים.

ילדים = חוסר שליטה.

ככה קצר ככה פשוט.

ככה קצר ככה מבאס.

אבל זו האמת.

יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.

אני כ"כ מבינה אותך,

אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,

לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,

על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,

ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -

וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי, 

מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.

מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,

מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה

מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם

מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!

אין פתק החלפה!

אין לחזור אחורה!

אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!

וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!

אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.

שאת אמא לא מספיק קשובה.

שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,

שבעצם זה באשמתך

שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.

שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!

מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!

אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,

אולי אני כישלון כאמא?

ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,

ויותר לחץ

ויותר צרחות

ויותר חוסר אונים

ויותר הרגשה של אין-מוצא

ויותר חוסר שינה

ויותר בלאגן תהומי

וחוזר חלילה.

אז המעט שאני יכולה לומר לך יקרה,

שזה כ"כ כ"כ נורמלי!

אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח,

זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל, ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!

אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.

וזה נכון,

תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.

פשוט כך.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!

(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:

אבל למה היא בוכה עכשיו?!

עניתי להם: כי היא תינוקת!

ותינוקות בוכים!

זהו!"

הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח

וזה אפילו יקרה די הרבה,

למה?

כי הוא תינוק!

אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!
|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,

אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות

(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)

גם אני הרגשתי אחרי הלידה של הבת שלי הרגשתי כמו בתוך ריק.

בתוך בור שחור.

גם חיכינו לה 3 וחצי שנים,

וחפעמים איך שאומרים ״כגודל הציפייה כך גודל...״

אולי דווקא לזוגות שחיכו לילד (הראשון בפרט)

שהיו להם כל-כך הרבה שנים לחשוב, ולקוות, ולדמיין את הס המאושר שהם חובקים תינוק,

ולהרגיש שזו זו פסגת השאיפות והגשמת החלומות,

אולי לפעמים דווקא לזוגות כאלה ההתנפצות של המציאות מול החלום הורוד היא יותר חדה ויותר כואבת.

גם לפעמים מרגישים שאסור להרגיש קשיים, כי עד שסוף סוף זכינו בנס זה יהיה כפוי טובה להתלונן על זה!!!

אז משתיקים את הרגשות השליליים בעצמנו

וךא נותנים להם מקום

ולא מבינים שאפשר גם להודות מכל הלב על הנס הזה

אבך בד בבד שעדיין יהיה קשה!

ולומר שקשה!

כן, זה מותר!

זה לא אומר שאת לא מודה!

גם היו לכם הרבה שנים של ביחד לבד, של זוג

ופתאום אתם הורים.

וכמו שאומרים חצי בצחוק חצי באמת (זה נשמע יותר טוב באנגלית אבל בכל זאת):

״אני מאשימה את דיסני

בציפיות הלא ריאליות שלי מגברים״

אז אני שיניתי את זה ל:

״אני מאשימה את דיסני/הוליווד/החברה הכללית בכלל בציפיות הלא ריאליות שלי מתינוקות וילדים״.

כי לפחות אני,

לפני היותי לאמא,

הייתי בטוחה שתינוק זה פשוט אושר עילאי מתמשך ובלתי נפסק,

שהכל ורוד ופרפרים וחיבוקים

שזה כזה מושלם וכיף ומאחד ומשמח ורגוע.

מי בכלל חשב על לידה קשה?!

על צירים מהגיהנום 44 שעות?!

על תפרים שתופרים לך את המקום הכי רגיש ואינטימי בכאב חד ומפלח?!

ושאי אפשר אפילו לשבת כמו בן אדם

ושאי אפשר להתפנות כמו בן אדם בלי לצרוח מכאב

ומי חלם שהנקה זה דבר מסובך?! מה, לא פשוט שמים את התינוק ליד והוא יונק לו בכיף ובשלווה? הא לא?

אז למה זה צריך גם לכאוב כל כך?!

ולא להצליח כל כך?!

ולקחת מלא זמן ללמוד את זה?!

ובינתיים עוד איזור רגיש ואינטימי מדמם?! וסדוק?!

רגע רגע מה קורה פה?!

הגוף שלי נקרע למען ה׳! וזה כואב! ושורף! ונוראי!

למה לא דיברו על *זה* לפני הלידה ודיברו רק על נשימות?!

אז בסדר

עברנו את הלידה

ומה עכשיו?!

למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה זה הקושי האמיתי???

למה???

הלידה זה כבר שטויות ליד זה.

ומי דיבר איתנו על מה זה לא לישון

פשוט לחיות בלי שינה

יום אחרי יום

לילה אחרי לילה

שעה אחר שעה

ועד שנרדמים קמים אחרי שבריר שנייה בבהלה,

הבטן כואבת ןמכווצת למשמע התינוק הצורח והידיעה שרק אני יכולה למלא את מבוקשו כרגע.

ושקמים

ומניקים

ןכואבים שוב

ומדממים שוב

ומשחות שוב

והתעסקות שוב

וכל הגוף שבור

ועייף

וכואב

ומדמם

וקרןע 

ושונה

וקיבל בנוסף לכל צורה אחרת ולא לטובה 

וסימני מתיחה

וצלוליט

וצלקות וורידים וסימנים ושומנים ומה לא?!

ומי הכין אותנו לזה?

מישהו דיבר על זה בכלל?

על אובדן הגוף

על אובדן העצמאות

על האחריות המפחידה הזו שמכה ומכה במוח כל לילה ואומרת: את האמא היחידה שלו! 

אין לך מחליפה!

אין לך חופשה!

אין לך דקה שאת לא תהיי אמא שלו ואחראית עליו בכל החיים האלה!

כן גם אם את עייפה

וגם אם את כאובה

ןגם אם את שפוכה

את עדיין אמא שלו!

לתמיד!

בלי שנייה לנשום!

וההכרה הזו פשוט מפחידה. אני הייתי מבועתת ממש ממנה.

ושמסתכלים על התינוק הקטן הזה מה רואים?

רואים ונזכרים כמה זה כואב ללדת 

תוכנה זה קשה

וכמה עייפים

ןכמה קשה להניק

וכמה כל מה שכתבתי.

אז לא פלא שלפעמים מרגישים מה שתיארת.

אבל זה לא הוא.

גם אם המוח מקשר את הכאב אליו ויוצר את הרגשות הללו זה לא הוא.

זו המציאות שלנו.

זו הקללה של חוה אמנו.

בעצב תלדי בנים.

הו הו איזה עצב.

חווה למה אכלת מעץ הדעת למה???

אבל את יודעת מה?

זה עובר.

כמה שקשה להאמין 

וכמה שחושבים שקל לדבר וקשה לעשות

וכמה שכל שעה את סופרת את השניות לא את הדקות שתעבור, אז לדבר איתך על חודשים?! המוח בכלל לא קולט! הוא בכלל לא שם!

אבל יקרה שלי

זה ע ו ב ר !!!

לאט לאט

כל יום הוא יום חדש

תנסי לקבל כמה שיותר עזרה

תנסי לישון כמה שאת יכולה

תני את התינוק לבעלך/לאמא/לבייביסיטר אחרי ההנקה מיד ורומי להתכרבל במיטה לפחות שעתיים.

תצאי לשמש,

כן אני יודעת שלא בא,

אבל בכוח.

תקני ארטיק טעים ושווה,

כן אפילו אם יש לך בחילה ממנו, בכוח

שיכינו לך המשפחה החברות האיש אוכל,

שיחבקו אותך 

שיעודדו אותך 

שיגידו לך כמה גאים בך

כמה את גיבורה

כמה את טובה

כמה את אמא ואישה ראויה

כמה הם אוהבים אותך

תראי סרט או סדרה מצחיקה. שוב, בכוח

תראי ביוטיוב מופעי סטנדאפ

תזמיני אוכל ממסעדה שווה שאת הכי אוהבת

תבקשי שיכינו לך שייק מפנק

תצאי לטיול לבד שקריא וחשוך בחוץ אפילו רק לחצי שעה אפשר עם בעלך 

לכי לרופא משפחה או איש מקצוע ותספרי הכל

הכאבים יחלפו מבטיחה

הגוף יחזור לעצמו ולכוחות שלו לאט לאט

התינוק ישן יותר

ההנקה תהיה טובה יותר

ההישארות עם התינוק לא תהיה מפחידה כל כך

(ובינתיים אם קשה להיות איתו לבד,

אז לנסות כמה שאפשר 

שבעלך יחזור קצת יותר מוקדם 

שישלח הודעה במהלך היום של עידוד

שאמא תהיה

שחברה תהיה

שתצאי לגן שעשועים

שתראי סרטים כיפיים תוך כדי

שלא תהיי לבד!!!

תשני יותר

את תתחזקי לאט לאט.

תהיי חזקה

תפרקי ותדברי ותשתפי את כל מי שאת יכולה

תעזרי כמה שאת רק יכולה

בהצלחה רבה רבה יקרה

לאט לאט הכל יתבהר

שבת שלום ומבורך

(חוץ מהקטע של היחס לילדים. שבו זה אולי המקום היחיד שבו אני מסוגל להיות גאה בעצמי)

היא הייתה מתלוננת בלי סוף בדיוק על אותם דברים. בעיניים שלי אף פעם לא הבנתי מה היא רוצה ממני עד שפשוט החלטתי שלמען השלווה והרוגע אני אשנה את הדברים הקטנים האלה שמעצבנים אותה.

זה עזר קצת. אבל לא שינה את החיים יותר מידי. ובאמת שאני מנסה לעשות שמיניות באויר כדי לעזור המון וכמה שיותר במטלות של הבית.

אבל כל זוג והמטען שלו.

קראנו השבת בפרשת השבוע את פרשת קדושים.

אנו קוראים בה על המקום הכי קדוש לעם ישראל - קודש הקודשים -

שביום הכי קדוש בשנה - יום הכיפורים -

האיש הכי קדוש בעם - הכהן הגדול - נכנס לקודש הקודשים ומכפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל עם ישראל.

ואנו יכולים ללמוד מכך גם בהשוואה אלינו. לקודש הקודשים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו:

המקום:

המקום הכי קדוש לנו - הבית שלנו.

ובתוך המקום הזה, נפנה באמת מקום. 

נראה בו באמת את מה שהוא - קדוש. נבדל. מכל הבחוץ.

ניתן לו את המקום הראוי לו ונאפשר לנו לפנות רעשי רקע למען אותו מקום פנימי שהוא רק שלנו.

האדם:

האיש הכי קדוש לי זה אישי.

האישה הכי קדושה לי היא אשתי.

קדוש גם במשמעות של נבדל גם כאן -

להבדיל את אשתי מכל הנשים בעולם. 

להבדיל את אישי מכל האנשים בעולם. 

"הרי את" - ורק את.

"מקודשת לי" - ורק לי.

מקודשת.

רק היא עבורי.

רק הוא עבורי.

לחזק את הייחודיות. את הבלעדיות.

לקדש אותנו.

הזמן:

הזמן הכי קדוש לנו הוא הזמן שלנו יחד.

לפנות זמן למרחב הזוגי שלנו.

לקדש ולבדל אותו מזמנים אחרים.

לתת זמן ופניות לביחד שלנו.

ולהבדיל אותו מהסחות דעת לדברים אחרים באותו רגע ולייחד ולקדש את הזמן הזה אך ורק עבורנו.

אז גם בביתנו פנימה -

מקום

זמן

אנחנו -

האיפה

המתי

המי

ולייחד אותם. ולקדש אותם. ולהבדיל אותם מאחרים.

"קדושים תהיו"

"כי קדוש אני"

ה' אחד ושמו אחד

וללמדנו גם מתוך כך -

אשתי אחת. ובה ורק בה אני ממוקד. ובה ורק בה אני מכוון ומוציא את האנרגיה שלי.

אישי אחד. ובו ורק בו אני ממוקדת. ובו ורק בו אני מכוונת ומוציאה את האנרגיה שלי.

ואנחנו יחד - אחד.

לא בטוחה מה מהדרין

הרים (בית קפה-קונדיטוריה מדהים!)

דרך הגפן

ההוא האסייתי ששכחתי את שמו

יש מסעדות כיפיות בעין כרם (אווירה של חופשה וקרוב ברכב)

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

לא חוכמה רק להגיד.

תסביר

אני לא נתקלתי בזה

ככלל, לא מעודדים גירושין

כן מעודדים ניסיונות לפתרון

השיטה של אי הכרות נכונה אולי למקומה

בדרך הטבע בקהילה כזו אחוז הגירושין נמוך

אי אפשר להחשיב אותה, ודאי לא כיום, כהשיטה החרדית

והילדים מאושרים שיש להם עוד זוג הורים(חורגים)

וכולם חיים בשלום ובאהבה (:

אז למה להתעקש על הזוגיות המקורית.

רק בגלל נאמנות?

למי אתה נאמן לשני השותפים הכי קרובים שלך בחיים?

ושהיו איתך בטוב וברע.

לא עדיף מרירות מריבות ומרמור קבוצתי

עם שאר הגרושים והגרושות?

זו המציאות שנשים מסויימות יותר נהנות מלהתמרמר על הגבר עם חברותיהן, לגרום לו לנזקים, לצער אותו,  מאשר מלחיות עם המשפחה שלמה.

והילדים משלמים את המחיר.

וגם אנחנו.

הבדיחה על חשבוננו.

לגזור ולשמור

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.

אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.

הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.

איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

שבאופן כללי שיפרו את הרגלי האינטרנט שלי. שניהם תוספים של chrome.

הראשון זה Adblock Plus שמה שטוב בו באופן מיוחד זה האפשרות לחסום אלמנטים נוספים בתוך כל אתר, גם אם זה לא נחסם באופן מובנה על בסיס הפילטרים הדיפולטיים.

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/adblock-plus-free-ad-bloc/cfhdojbkjhnklbpkdaibdccddilifddb)

השני זה StayFocusd שמאפשר לך להגדיר רשימות אתרים שייחסמו אחרי X זמן גלישה שאתה קובע, אבל מה שטוב במיוחד זה אפשרות מובנית לחסום כל מיני פיצ'רים אוכלי זמן באתרים מסויימים (כמו למשל להעלים את הרילס מיוטיוב וכדומה)

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/stayfocusd-%E2%80%93-website-bloc/laankejkbhbdhmipfmgcngdelahlfoji )

למען הסר ספק, אני לא מספים כאן ולא מקבל כסף (אלה תוספים חינמיים) והאינטרס היחיד שלי זה לשתף במה שמצאתי יעיל.

הקישורים הם מהאתר הרשמי של התוספים של גוגל. אלה תוספים שיש להם כמות הורדות ענקית ולכן נחשבים בטוחים (אם כי, עדיין כשאני נכנס לבנק וכדומה אז אני מכבה אותם לפני כן ומדליק שוב לאחר מכן).

גם אם זה לא קשור באופן ישיר למה שאתה צריך @מחפש את עצמי! , אני עדיין חושב שצבירה של הרגלים טובים בהקשר הטכנולוגי-אינטרנטי יהיה בעל ערך מוסף גדול לחיים שלך. בהצלחה רבה, חבר!

החסימת הפרסומות שלו הרבה יותר מקיפה

למשל ברוטר, אז סימנתי את האזור של התגובות וב"ה כל הרעל שהולך שם נחסך ממני עכשיו...

אבל אבדוק את ההצעה שלך בכל זאת. תודה רבה!!

אבל לא זוכר מהם

למשל, שלא יקפצו לי גם פרסומות מיותרות של דברים אחרים (לאו דווקא לא צנועים), ושאבזבז פחות זמן על שטויות? (נניח אפילו אתרי שופינג)

נשמע מעניין.

מחפשת בשביל המחשב. עובד גם על מקבוק? (גולשת לרוב בכרום, לא ספארי)

נפוץ

יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון

כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

בטח כשזה כולל תכנים ברשת ולא רק מעשים פיזיים עם עצמו.

אפילו טלוויזיה או נטפליקס ממכרים. אז בוודאי שתכנים כאלו גם. 

פעם היה באתר GYE. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או משהו בסגנון.

זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.

אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.

כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

אבל רוב המחירים לא ירדו באמת. רק פיקציה.

גרים במקום מאוד נוח מהרבה בחינות. גם חברתית וגם אידאולוגית.

מצד שני , חלום שלי ישוב פיצי ועכשיו יש מלא כאלה

וחזרה להתחלה שכרגע גרים במקום טוב )יש חסרונות אבל הרבה יתרונות)

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

תודה 

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

עזרת לסדר את הראש.

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...

והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

@נחלת  אני צודק?

יגיד לך שהיא לא מונעת מכסף.

מהכתיבה שלה אני מבין שהיא אישה חרדית, מבוגרת יחסית, גרושה, עם לב טוב ורצון להחכים אותנו בדברים שהיא התפעלה מהם.

שעלתה מההפצה התזזיתית הזו במספר פורומים כאן. האמירה שלי על "תשלום" היא צינית. מי שעוקב אחרי, כבר אמור להכיר.
 

לב טוב ושיתוף בהתפעלות זה דבר יפה, ואני לא מזלזל חלילה. אני כן מבקר את ההגזמה בזה, במיוחד שאנשי הפורום כאן אינם חולקים איתה את החרדיות. לכל דבר צריכה להיות מידה, לזו כוונתי.

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

בגדול מותר להרגיש ולחיות בתוך הרגש שלנו. זה רק רגש. לא כל היום או כל הזמן אבל מותר לפנות את הזמן להרגיש ולרצות דברים גם כשהם לא הגיוניים.

כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.

ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.

וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.

אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:

- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.

- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.

- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.

ובתוך כל זה -

מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.

כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.

ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.

לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,

אז קודם כל להבין זאת, 

ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,

ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,

מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך

ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -

יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.

אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!

וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!

ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.

דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.

תוכלו למשל עוד לדייק:

* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,

ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"

* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.

* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.

בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.

ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.

ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.

ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.

עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:

* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".

כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו

ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!

איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה

ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה

ולדבר איתה

אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"

נכון!

ככה פשוט!

לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!

התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!

אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה

(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.

ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.

וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.

אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).

אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)

* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"

בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.

כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...

ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.

אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.

עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.

איזו נחת אתם!

תמשיכו ככה

לבנות את בניין עדי עד שלכם 

והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה

וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪

לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם

בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?

אולי למצוא עוד זמן ביום  לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?

ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!