בזמנים הכי מדהימים שלי גם הרצפה לא הייתה מלוכלכת כ"כ... 
אבל היום, עם עייפות של כמה וכמה ילדים - כבר אין לי כוח לשים לב ללכלוך שנוצר מאותם כמה וכמה ילדים...
וזה הכי מדהים שיש! עדיף בית מלא בילדים ומלוכלך (ברמה סבירה, כן?) מאשר בית נקי וריק מילדים... או בית נקי וילדים שלא מעזים לזוז בו...
לפחות ככה אני מנחמת את עצמי
יראת גאולהפשיטא
️️זה בעלי והוא עושה את זה רק לפני פסח עם צינור של גינה את כל החלונות בבית.
פעם את החלונות של החדרים גם הייתי עושה
מעולם...
כלומר - אף אחת מאיתנו לא "עשתה" חלונות - אלא אם כן היא עובדת במפעל לייצור חלונות...
אבל גם מבחינת ניקיון - יצא לי קצת לנקות במסילות לפני פסחים, מחשש חמץ, אבל מעולם לא הברקתי את החלונות כמו שמתואר בסיפורים...
השם בשימוש כבר
מתואמתמטילדהגרים בבית הנוכחי שנתיים ושטפתי ריצפה אולי חמש פעמים
נשואים 4 שנים ומעולם לא ניקתי את הגז
זה פשוט התפקיד של בעלי
אבל חלונות? לשטוף כל יום? כיורים מבריקים? להחליף מצעים כל שבוע? פחחח מי שמע על זה בכלל?
(אבל האמת שכן יש דברים שקצת הוזנחו בעקבות ההריון ואני מחכה שיעברו ששת השבועות של משכב לידה,(עוד שבוע), בשביל לחזור לפעולה..)
כי לעולם חסדו
זה הויכוח הגדול שלי עם בעלי ומקור המריבות
הסדר עדיפות שלי בית מלוכך אבל ילדים שבעים. ואצלו זה בית מסודר ואז ילדים שבעים (תמיד באים אלי שרוצים לאכול)
אצלו זה ממש צורך נפשי שיהיה מסודר ככה הוא גדל ואצלי הצורך הנפשי זה שהבטן שלהם תהיה שבעה ואז שישנו אסדר בלילה
שונאת לסדר בין לבין ולרדוף אחריהם עם סמרטוט
אז נראה לי שמסכימה איתך כי אם זה צורך נפשי אז יעשו הכל כדי שיהיה מסודר
ועוד חשבתי שאני הבלגניסטית היחידה.
עם הייתי שוטפת רצפה פעמיים בשבוע+ מוצאש מקפלת כביסה איך שמתייבשת ארונות מסודרים כל שבוע המשחקים מסודרים לפי תאים
היום רצפה פעם בשבועיים- אל תזרקו עגבניות בבקשה הקטנה שלי מקשה עלי צמודה 24/7
כביסה- רק מתי שאין גרביים
והמשחקים איפה שיש מקום
צריכה חופשה של יומיים כדי להשליט סדר
יש סדר בסיס אבל לא כמו שהייתי רגילה
מרווה כחולה ?מרווה כחולהאקונהמטטהשטיפת רצפה - פעם בשבוע. לפעמים כשהמצב קטסטרופלי ויש לי קצת כוח - אני מנגבת את הרצפה. אבל הרבה פעמים חיים עם רצפה מוכתמת נורא - ושורדים... שטיח אין לנו, בדיוק מהסיבה שאני לא אעמוד בניקויו.
כלים - בהחלט נערמים לגבהים שלא ייאמנו, למרות שאנו לרוב משתמשים בחד-פעמי. אבל לא מסריח, כי יש חלונות ענקיים במטבח, והוא מאוורר. (ותבורך הקורונה מהבחינה הזו - בעלי נמצא יותר זמן בבית, ומשכך גם הכלים נשטפים בתדירות גבוהה יותר. אם כי הלכלוכים עדיין נשארים בכיור עד ליום שישי הגואל... 
)
שירותים - המצב באמת זוועה. וזו הסיבה שיש לנו שלושה חדרי שירותים בבית - שירותי הורים, שירותי אורחים (שמשמשים את הבת הגדולה) ושירותי ילדים... ובהם באמת המצב נורא, עד שאני באה ביום שישי ומנקה. לפעמים נוחתת עליי הרוח באמצע שבוע ואני כן קצת מנקה גם אז, או כשמלווה את הילד הנגמל לשירותים אני קצת מנקה - אבל לרוב אין לי כוחות לזה...
הדבר היחיד שאני מקפידה עליו באופן יומי זה סדר וטיטוא של המטבח והסלון, כי אחרת באמת נתקשה לחיות פה... וגם זה קשה לי
לשירותים ומשפשפים- לתחושת הגיינה , במיוחד בתקופת הקורונה. לוקח 2 דקות- ממליצה. כל השאר- כמו הכותבות למעלה. ממש מרגיע שיש עוד כמוני..
וברמת הנקיון תקשיבי בהתחלה חשבנו שהוא הגיע עם מיכל אבק מסתורי מלא והוא מביא חנו מהאבק שלו השם בשימוש כבר😅😅😅😅אהבתחינם)והאהוב יש לומרהיו תקופות שעוד הרגשתי נקיפות מצפון על זה אבל מאז שבעלי עבר לחולצות אל קמט (בעיקרון) - בכלל שכחתי מזה...
ומצעים ומגבות אני חייבת להחליף כל שבוע (לילדים, כן? לא לנו) - ועקרונית היה כדאי להחליף כל יומיים לפחות - כי הם מתלכלכים נורא (הילדים עולים עליהם בנעליים, מפספסים עליהם...)
נועה נועה"אמהות מזניחות את הבית"
בבקשה תרגעו! אתן עושות הרגשה ממש רעה!
שוטפות פעם בשבוע?
מחליפות מצעים כל שבועיים?
מנקות חלונות?
תנשמו מתוקות! מצבכן טוב!
זה שרשור שמיועד ללא שוטפות מלבד 10 פעמים בשנה,
שהכלים מחכים משבת לשבת,
החלפת מצעים פעם בחודשיים,
ו... מי בכלל מנקה חלונות?
קיצר, הצחקתן נשמות! ב"ה אתן לא יודעות מה זה הזנחה
הרגשתי כבר ממש רע עם האלופות שמתחזקות בית מלון...
מזדהה בגדול עם רוב מה שכתבו כאן
יש בסיס שהייתי שמחה שיקרה (לטאטא כל יום, לשטוף פעם בשבוע, מצעים כל שבוע, שרותים פעם- פעמיים)
בפועל- יש מספיק תקופות עמוסות והזויות
ואז יורדים מהסטנדרטים
וחוזרים
ויורדים שוב
מרגישה כאן בנוח
תודה ששיתפתן❤️❤️
פעם הייתי דואגת שהסלון יהיה מסודר
היום יכולהללכת לישון וכל הבית הפוך. והמטבח. פשוט מתעלמת
המשפחה של בעלי גרה בחו"ל בעיר עם קהילה יהודית לא גדולה, ואחרי החתונה הייתה לנו מחשבה בעבר לגור שם, אבל העדפנו בארץ.
אבל המלחמות פה לא נגמרות וכל הזמן חירום ובלאגנים ויוקר מחייה מטורף ושם יכולה להיות לנו רווחה כלכלית.
זה לא יקרה, אני ממש לא רוצה להתרחק מהמשפחה שלי, אבל בתקופה האחרונה מכרסמת לי בלב תחושה שאולי לחצתי מידי על בעלי להישאר פה והיה עדיף לגור במקום שלו יותר עם ילדות נורמאלית לילדים ועבודות מסודרות ובלי היוקר מחייה הזה.
וזה לא אידיאולוגיית א"י להישאר בארץ כי ההורים של בעלי גרים שם בתור שליחות וקירב יהודים.
סתם פריקה
להתאוורר מהמלחמות,לתת לילדים קצת מנוחה מכל זה ולאפשר להם להיבנות בלי חרדות, ואז תמיד אפשר לחזור.
את לא רוצה להתרחק בגלל משהו ספציפי? ההורים שלך יוכלו לראות את הילדים אונליין? אם זה נגיד באירופה ולא באוסטרליה אז גם להפגש פעם פעמיים בשנה פיזית זה לא כזה מופרך
כמו פחד מחטיפת ילדים
מוציאים הון על הבריאות
לדעתי הדשא של השני סתם נראה ירוק יותר
פי כמה מפה בארץ
ולא להשוות בפחדים שחיים פה לעומת שם..
ואני יודעת על מה אני מדברת בתור עולה מחו"ל
אני חושבת שאם אפשר לעבור ולא להחליט עכשיו אפ זה יהיה זמני או קבוע אז שווה.
לא פשוטה המציאות כאן מהרבה מאוד בחינות
אישית אני בוחרת במודע לחיות פה למרות הכל
אבל יכולה להבין מאוד את אלו שיוצאים לחול
עם הקלות שבה את ככה בהינף מקלדת מעודדת אנשים לרדת מהארץ
לא שאומרת שזה לא הגיוני במצבים מסויימים
אישית חושבת שאיכות החיים שלנו פה מצויינת ולא כל הנוצץ זהב הוא
אני ויתרתי על הרבה דברים נוצצים בשביל לחיות פה בארץ ישראל
אני שמחה ושלימה עם הבחירות שלי
אבל לא לכל אחד זה מתאים.
זה שנולדת למציאות הזאת ואת לא מכירה מציאות אחרת זה לגמרי עושה את ההבדל
שחו"ל יכול להיות טוב
אבל גם בארץ יכול להיות טוב
תלוי איך מתנהלים
(אצלנו טוב גם במלחמות)
ואני לא גרה פה בגלל אידאולוגיה אלא בגלל שזה הבית שלי ואף אחד לא יפחיד או יזיז אותי (עד כה)
היא הבעיה.
יוקר המחיה ביחס לרמת חיים, חינוך (אחת הבעיות הקשות), פוליטיקה קשה שגם אם את לא רואה אותה, היא פוגעת לך בכיס, לשלוח את הילדים בגיל 18 להחזיק נשק במקום לבלות כמו ילדים, שרק תתפללי שלא ישלמו בגוף או בנפש (למרות שעצם זה שהם מחזיקים בנשק בגילם פוגע בנפש).
ואני לא אומרת את זה כדי לעודד הגירה או כדי ללכלך על הארץ, ברור שהכל שווה בשביל הארץ,
אבל עם כזאת סתגלנות לבעיות ועצימת עיניים בטענה ש"שם גרוע יותר" , לא יקרו שום שינויים.
להמשיך?
זה רק בארה"ב ומדובר על חינוך פרטי ולא ציבורי,
והעולם גדול, באירופה זה לא ככה למשל, לא הרפואה ולא החינוך.
אמנם טיפה יותר יקר מהארץ אבל התנאים משמעותית טובים יותר (למשל גג 20 ילדים בכיתה)
דבר שני , צריך לראות יחס של
הכנסות - הוצאות - איכות חיים.
גם ההכנסות בסדרי גודל שונים.
יש תנאי רווחה יותר טובים מארה"ב. אגב מה שאמרת על בית ספר פרטי מול ציבורי בארה"ב, גם ציבורי אצלם מתחיל מגיל 5 ככה שלפני זה כולם צריכים לשלם פרטי או להישאר עם הילד בבית.
ולגבי אירופה, יש שם עכשיו כמות אדירה של מוסלמים ואנטישמיות גואה, שככה שלא בטוח "שווה" שם יותר למרות הרווחה הטובה
חופשת לידה במדינות מסוימות באירופה היא 3 שנים כי אין נשים שיולדות. מספיק.
כבר כתבתי שהבעיה בחינוך הציבורי היא התבוללות. (וזה בלי להזכיר בעיות מודרניות יותר כמו האפשרות לבית ספר ציבורי לתת לילד הורמוני המין השני ללא ידיעת ההורים אם הוא "מזדהה" כמין השני. תקראי את הספר נזק בלתי הפיך של אביגיל שייר)
שוב, למרות הכל ישראל עדיין בטופ 10 במדד האושר העולמי, הרבה יותר ממדינות עם מערכות בריאות וחינוך שהם לכאורה יותר מתקדמות משלנו.
פשוט לא נכון.
אני מכירה אישית כמה בתי ספר בארצות שונות עם 3/4/5 כיתות בכל שכבה כשכל אחת גג 20 תלמידים.
ושכר הלימוד סביר, טיפה יותר מהארץ אבל לא עשרות אלפים כמו בארה"ב.
מה ההיסטוריה של מעמד המורה והחינוך באופן כללי במדינות האלו?
לכל מדינה יש בעיות והיסטוריה ספציפית ושיצרה את הבעיות האלו וכן פתרונות ספציפיים.
להגיד "בחו"ל החינוך יותר טוב" מתעלם מהמון גורמים שגרמו לתנאים שלהם ובכך גם לפתרונות שיכולים לעבוד אצלינו.
אין מדינה מושלמת, אם הם לא מתמודדים עם הבעיות שלנו יש להם בעיות אחרות.
בתחום הזה באמת אנחנו מתקדמים יותר מאקצות אחרות
אבל החינוך הרגיל לאו דווקא
בחו"ל זה אומר לשלם עשרות אלפי דולרים בשנה על בית ספר פרטי, או ללכת לבית ספר ציבורי ולסכן אווירה שהיא לא רק חילונית אלא מלאה בגויים נחמדים להתחתן איתם.
את יודעת למה כל האמריקאים עשירים? כי רק מי שיש לו כסף נשאר יהודי.
חברה שלי שעלתה לארץ אמרה שהגן שהיא הלכה אליו באמריקה עלה להורים שלה 40 אלף דולר בשנה. כנראה שבית ספר עולה יותר. (אני לא מכירה את המספרים המדויקים.)
גם האנטישמיות בחו"ל עולה ועולה ויש הרבה מאוד מקומות שמסוכן ללכת בהם עם כיפה בלשון המעטה.
את יודעת שלבתי כנסת בחו"ל יש מאבטח חמוש? וכבר היו הרבה מקרים שהם היו צריכים לפעול. מי שמע על דבר כזה אצלינו במדינת היהודים.
כל בעיות הביטחון שרואים אצלנו במוקדם באו במאוחר מגיעות לאירופה ואמריקה בגלל ההגירה ההמונית של ערבים מוסלמים שמצביעים בסקרים שהם רוצים להפוך את המדינות האלו למוסלמיות ולהחיל בהם את חוקי השריעה. ובאזורים שאין ערבים את מסתכנת בפרו פלסטינים שמאלנים ובנוצרים אנטישמים ימנים ששניהם לא מתים עלינו במיוחד.
ונכון בני 18 לא צריכים להחזיק נשק, הם צריכים ללמוד קודם כמה שנים בישיבה.
וברצינות, בני 18 הם לא כאלו ילדים קטנים. במדינות אחרות צעירים בגילאים האלו מבזבזים את הזמן במסיבות הוללות בקולג', הצבא מאוד מבגר אנשים, מה שבמיוחד מבגר זה להחזיק נשק כדי להציל את העם שלך. המסגור עושה את כל ההבדל.
למרות כל הבעיות ואפילו במלחמה הנוכחית, ישראל נמצאת במד האושר בטופ 10 המדינות המאושרות בעולם.
יש הרבה דברים בעייתיים במדינה, אבל לברוח ולחשוב שבמקומות אחרים אין את הבעיות שלנו גם כן לא עוזר.
חו"ל זה לא רק ארצות הברית.
וישיבות גם בארץ עולות לא מעט.
ועם כל האנטישמיות בחו"ל, אחוז היהודים שמתו בארץ בעשורים האחרונים גבוהה לא השוואה ביחס לאנטישמיות.
ואין פחד להסתובב ברחובות, גם עם כיפה, זה פחד שהתקשורת מייצרת.
אני לא אומרת לעזוב, ממש לא, אבל אפשר לפחות להיות מודעים למחיר שמשלמים עבור המדינה .
ולא מסכימה עם תרבות ה"הכל הכי טוב וכל העולם גרוע"
גם לא להתלונן תמיד, אבל בסוף הנפש משלמת על עצימת העיניים הזאת, במיוחד כשיש מה לשפר, למשל בתחום החינוך.
יש מספיק עולים חדשים שאפשר לשאול אותם ממקור ראשון על האם אפשר להסתובב בכל מקום בחו"ל עם כיפה. זה בהחלט קורה גם באירופה.
יותר יהודים מתו בארץ כי מדינת ישראל היא הריכוז הגדול ביותר של יהודים. (אחרי ארצות הברית, שרובם מתבוללים, וגם כן לא נהנים מיחס מצויין במיוחד)
והשאלה היותר מעניינת היא כמה יהודים היו מתים אילולי הייתה מדינה (עיינו ערך מה שקרה ליהודים לפני הקמת המדינה)
אני לא מדברת על ישיבות אלא על על מסגרות חינוך יהודי לילדים. בחו"ל גם באירופה, הן עולות הון תועפות.
אני לא מסכימה עם תרבות ה"תראו איזה דפוק במדינה הזאת". שזה משפט שהרבה אנשים אוהבים לומר. אפשר לדבר על בעיות ולפתור אותן בלי לדמיין שיש איזו מדינה נפלאה שבה אין אף בעיה וכל מה שאנחנו צריכים לשפר כבר נפתר. מדינות שבאמת אין להן בעית אלימות חריפה כמו יפן הן מדינות הומוגניות שלא מכניסות מהגרים וסובלות מתרבות עבודה קשוחה ובדידות שמביאה אנשים להתאבד, וגם כן חוסר ילודה. המדינה האידאלית שאין לה אף בעיה לא קיימת, והיא בהחלט לא נמצאת באירופה או באמריקה. וכיהודים, המדינה שהכי טובה לנו היא בהחלט מדינת ישראל.
באירופה
וגרתי בארץ ואחזור לארץ.
ושלחתי את הילדים לכמה מוסדות
לימודים שונים, אז אני יכולה לענות לך יותר טוב מגוגל או מהצאט.
אני לא משלמת הון תועפות, הילדים שלי יכולים להתסובב עם כיפה ואני עם שרשרת של מגן דוד גלויה, ולא רק בעיר שלי, הייתי בערים וארצות שונות באירופה.
יש הפגנות, אבל גם יש הפגנות בארץ בקפלן, האם זה אומר שכל המדינה שמאלנית? ממש לא, זה אומר שהתקשורת נותנת להם הרבה מקום וזהו.
וגם אם תשווי מוות של יהודים בעשורים האחרונים באחוזים, בארץ עדין גבוהה בהרבה, כך שאין קשר לצפיפות.
אני לא חושבת שיש מקום טוב יותר מהארץ, זה חד משמעית המקום הכי טוב ליהודים.
אבל לא מהסיבה *שהתנאים* יותר טובים יותר, אלא כי זאת הארץ שלנו בכל מחיר.
כל הטענות שלי כאן הן לתגובות שמנסות ליפות את כל הקושי בארץ, אפשר להגיד שלמרות הכל אנחנו בוחרים בארץ, אבל לא לטאטא בעיות מתחת לשטיח, הארץ לא טובה על חו"ל בכל הפרמטרים.
ואני מכירה לא מעט משפחות צעירות יהודיות שלא עושות עלייה בגלל התנאים האלה -חינוך ויוקר המחיה בעיקר.
בתי הספר המדוברים הם בתי ספר יהודים פרטים או בתי ספר ציבוריים כללים?
בתי הספר האלו ממוקמים באזור עם אוכלוסיה גדולה כמו עיר של מיליונים או באזור פרברי?
יש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול אבל אין צורך לעשות לך אאוטינג. המטרה היא רק להגיד שיש הרבה פרמטרים משתנים שמשפיעים על נתון כמו מספר ילדים בכיתה.
ואת המידע שלי לא בססתי מגוגל ובהחלט לא מהצ'אט, אלא משיחה עם חברות שהן עולות שגרו בחו"ל. כתבתי את זה.
ברור שיש קשר לצפיפות, אי אפשר השוות לארץ כמות יהודים נרצחים בעיירה קטנה שגם ככה אין בה הרבה יהודים. אבל מה שיותר מעניין זה כמה יהודים מתו כשלא הייתה מדינה יהודית, אני אכתוב את זה בצורה מפורשת: השואה.
לא טענתי שישראל טובה יותר מכל הארצות בכל הפרמטרים, אלא שבכל מדינה קיימות בעיות, ואין מדינה שבה כל הבעיות של ישראל נפתרו בלי מחירים אחרים שצריך לשלם.
ובהחלט יש הרבה תנאים שבהם אנחנו עוקפים הרבה מדינות אחרות, ומה שצריך אצלנו שיפור לא יקרה אם פשוט נגיד "בחו"ל זה יותר טוב".
כלומר ברמת ממ"ד (אם לא יותר) כניסה רק ליהודים, תפילות, תלבושת יהודית, אווירה יהודית, מורים יהודים, צביון יהודי לכל דבר, הם חצי פרטים בכך שלומדים גם מקצועות חול ונגשים לבגרויות כמו כולם, ולכן לא משלמים מחירים הזויים
ואני חושבת להיפך, לא נשפר שום דבר אם נגיד "שבחו"ל יותר גרוע"
לא יקר לי פה
אני יודעת שאומרים שיקר ואולי גם יש נתונים שתומכים
אבל אני מרוויחה מספיק כדי לחיות בנוח (ואני לא עשירה בכלל)
מתרחקת מפוליטיקה (נראה לי בכל מקום יש)
לא רואה בעיה לשלוח לצבא בגיל 18
זה לא הורס את האפשרות לבלות בחיים ולחיות חיים מאושרים
האושר והשלווה נמצאים פנימה ולא תלויים בדברים חיצוניים
(אלא אם יש תנאים קיצוניים
פה בארץ התנאים סבירים עד טובים)
בס"ד
אני חושבת שהחינוך פה מעולה. באמת!!!
ובלי קשר לאיכות ההוראה, העובדה שהם מתחנכים בין יהודים, כולל ברמת ההשכלה הגבוהה לרוב, זה כבר פלוס ענק בעיניי.
הייתי שמחה מאד שתהיה גאולה כבר (באמת!) ושלא נצטרך נשקים וחיילים אבל בעיניי לשרת זאת זכות והיא הופכת את הנוער שלנו לאחראי ובוגר הרבה יותר ממה שקורה בחו"ל, שם בגילאים האלה בעיקר לומדים ומבלים בלי הרבה תחומי אחריות.
ויוקר המחייה הוא בעוד הרבה מקומות.
זה כל-כך מעניין איך שתינו רואות את אותה המציאות בצורה כל-כך שונה 🙂❤️
קודם כל אני אומרת את האמת. יש בחול מקומות מצויינים.
ואמרתי ללכת לחול לתקופה כי המצב לא קל עכשיו.
כמו לצאת לחופשה ארוכה של שנה שנתיים.
אין בזה שום בעיה עקרונית. אף אחד לא חייב להישאר בישראל.
אני בוחרת להישאר כי אני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות אבל לא להגיד שמי שבוחר לרדת עושה דבר לא נכון
ולגבי לא כל הנוצץ זהב הוא
זה לא לגמרי נכון
אבל אני חושבת שרק חוצנימים יכולים להבין מה שאני אומרת
באמת יש מקומות מאוד טובים בחול. שהחיסרון הכמעט יחיד שלהם זה שזה לא בארץ ישראל. קהילה רוחניות פרנסה איכות חיים מזג אויר רוגע ידידודית ליהודים וכו
אני ישראלית לגמרי וממש חושבת ככה, גם אם לא יודעת להצביע על הקהילה "המושלמת" שבה מתקיים כל מה שציינת..
אני חושבת שפשוט בציבור הדתי לאומי ששם ערך דתי על מגורים בארץ מאד קשה לאנשים להכיל את זה, וגם אצל הרבה מסורתיים. אבל זה קיים.
אישית אני הייתי עוברת אם היתה לי האפשרות, ואני מאד מאד חריגה בנוף שלי. אבל לחברים שלנו חילוניים זה נורמלי לגמרי והרבה מהם רוצים או כבר עברו.
יש בזה הרבה דעות וגישות
אני יודעת שיש פה ציבור גדול שגדל בגישה כזאת שאין לצאת מהארץ לכן אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה לעומק ואני מאוד מעריכה את זה!
אבל בגדול - אם יש סיבה וצורך אין בעיה
(דוגמא לצורך, עובד אצלינו בחברה שאף פעם לא יצא מהארץ כעיקרון, קיבל היתר לצאת לנסיעה לחול להתאווררות אחרי מילואים ארוכים וקשים)
גם אם יש כל מיני דעות ומותר לצאת במצבים שונים, זה לא הופך את זה ל"שום בעיה עקרונית".
לגור בארץ זו מצווה גדולה ויקרה מאוד מאוד ואשרי מי שמוותר על הנוחות והיתרונות שבחו"ל ומתאמץ על ארץ ישראל.
(כמובן שיש מצבים בהם צריך או מותר לצאת).
הבחירה לגור בארץ ישראל היא למרות שזה ממש לא פשוט
לנסות לצייר את זה במשקפיים וררודות זה קצת כמו שמנסים להגיד על אוכל לא כשר שהוא לא טעים
ולפותחת
בעיני את מערבבת פה שני נושאים שונים
יש את הסיבה לעזוב את הארץ כי קשה פה
ויש לעזוב את הארץ לצורף שליחות
תנסי לחדד לעצמך מה מוביל אותך יוצר וזה נראה לי יעזור לך לקבל החלטה
(אם לא ברור- אני ממש לא שופטת!! שיהיה החלטות טובות)
המדינה היחידה בעולם שכשאת חיה בה את מקיימת מצווה. מצוות יישוב הארץ.
ילדות נוחה בעיר יפיפיה.
אבל היינו מסתירים כיפה ומגן דוד.
בתור ילדים היינו מעבירים בראש את השמות של השכנים והחברים הלא יהודים שלנו וחושבים "במקרה של תרחיש כמו השואה, מי מהם יעזור לנו להסתתר ומי מהם ילשין עלינו?".
רוב המשפחה שלנו יהודים שהתבוללו והתחתנו נישואי תערובת.
כשפרצה האינטיפדה השנייה פתאום כל האנטישמיות יצאה החוצה. היינו מתעוררים כל בוקר עם חדשות על עוד בית כנסת שהוצת ועוד יהודים שהותקפו ברחוב. לצערי עברו 20 שנה והמצב לא השתפר. חברה שלי שעדיין שם סיפרה לי שכשאנחנו עושים תרגילים על ירידה למקלטים בבתי הספר שלנו בישראל, הם עושים תרגילים של להסתתר מתחת לשלוחנות בכיתה ולהיות בשקט למקרה ש"גנבים" יגיעו..........
ההורים שלי שיש להם היכרות קרובה עם ארה"ב כל הזמן סיפרו לנו שלעומת אירופה (איפה שגדלתי) בארה"ב יש קבלה אמיתית של היהודים, ושם אפשר ללכת לעבודה עם כיפה או כובע חרדי בלי בעיה. והנה אנחנו רואים בשנים האחרונות שגם זה מתהפך...
מהסתכלות שלי, פה לפחות זה שווה. אנחנו מקדמים תהליכים אדירים. אנחנו נוסעים ברכבת ההסיטוריה, אנחנו חלק מהחזרה לארצנו. אנחנו מגשימים חלום בן אלפי שנים. זה נותן כל-כך הרבה משמעות. אנחנו חיים את החיים היהודיים בצורה חופשיה, לא צריך להצניע שום דבר. חיים באופן גדול ומלא, לא עם מיליון הסתרות. ופה כשבאים ושוחטים אותנו לצערינו, יש פה צבא שנלחם. אנחנו לא נתונים לחסדים של אומה אחרת שיום אחד מוכנה להגן עלינו ולמחרת עלולה להתהפך עלינו.
לרגע לא התחרטתי על הבחירה לעלות לארץ. גם אם לא קל, פה זה הבית, השורשים, המשפחה (עם ישראל) והמשך הסיפור שהולך ונכתב.
חיבוק על התחושות. באמת לא פשוט הכל.
לא משנה מה ההורים שלו עושים שם, ברור שלגור בארץ ישראל מעל זה...
אבל לא נראה לי שאת רוצה את זה באמת
באופן אישי יכולה לומר שבעלי רצה בשנה הראשונה שנייה לנישואין לעשות רילוקיישן ושמתי ווטו רציני. אם הייתי זורמת סביר להניח שהיינו בחול
אני חושבת באופן אישי שאם נניח את העניין ההלכתי בצד (והוא שיקול גם עבורי, היום גם עבור בעלי) - ארץ ישראל זה בית
אז הקהילות היהודיות שם מאוד מגובשות אבל אם נסתכל רגע מהצד - אנחנו העם היחיד שחוזר לארצו מהגולה כשיש מלחמה דווקא
להיות פה,להרגיש חלק, להתגייס למילואים
יש בזה משו חזק שמעיד על המקום הזה בלב של האנשים
ולדעתי זה חלק ממה שמייחד אותנו.
בנוסף, לעבור לארץ אחרת בלי להיות במרחק נסיעה סביר מההורים וסגירות שמיים וכו' - בעיניי זה בלתי
אני לא הייתי מוכנה לוותר על זה למרות שבאמת לא קל פה אבל מצד שני, מבינה את מי שכן
וגם, תארי לך שיתברר שקשה לחיות ליד המשפחה שלו..? חלילה כן? אבל מבאס ממש😅
החלטות טובות בכל אופן,♥️
אז ביו היתר לבדיקות דם של תחילת הריון ביקשתי מהרופאת משפחה להוסיך לי בדיקות עבור הנשירת שיער.
אז הבי12. יצא בתוך הנורמה 216(קרוב לגבול התחתון)
פריטין יצא לי 22(כנל גבול תחתון. אמור להיות מ10 עד 291)
האם הם יכולים להשפיע על נשירה?
הרופא משפחה אמר לקחת תוסף.
הבי 12 נמוך. גם אם הוא בתוך הטווח, אבל בחלק התחתון שלו, זה לא מספיק.
כדאי לקחת כדורים.
עשיתי את הבדיקות של הריון כמובן שהרופאה הביא ואין בתשובות גלוקוז. מה שבודקים בצום. (הייתי בצום)
יכוליות שהאח לא סימן את זה גם במחשב? איך יכוליות
.. בהפניה יש בדקתי.
אין לי כח ללכת שןב בשביל זה. גם כך דחיתי ודחיתי את הבדיקות האלה. בגלל הצום והקימה המוקדמת בכל המצב הזה
עד היום שנתיים אחרי לידה הפריטין שלי ממש נמוך אבל ההמוגלובין שלי גבוה מאוד, 16
הרופאה אמרה לי שפריטין נמוך עושה חולשה
בפועל לא הרגשתי ולא מרגישה את זה.
ויטמין די 50
הפריטין 22
והבי12 216
מנסה להבין אם אלה יכולים לגרום לנשירה החזקה שיש לי
בכל אופן, צריכה לקחת כנראה תוספים. לוקחת רק חומצה פולית
זה יותר מדי זמן
לא יכולה לראות אותו או לשמוע אותו יותר.
כל היום ביקורת.
מה קראתי. מה שמעתי. מה אני לובשת. מה אני אוכלת.
די די דייייייייי
מתחרטת בכלל שהכרתי אותו.
אם לא היו ילדים בסיפור מזמן הייתי בורחת.
סופגת ומנסה להתרכז בטוב למרות שקשה לי ממש.
😥
הוא עובד? טוב לו?
לפעמים אנשים מוציאים מרמור עצמי בביקורת ומשליכים על הזולת
מציעה לך לשקף. להגיד שזה לא נעים לך. לבקש שיפסיק
מורה.
אז הוא בבית כבר חודש.
זה דברים שיושבים על העבר שלו.
הוא עם או סי די. שיושב על הזוגיות
כל היום עסוק בזוגיות ואיך אני נראית בעיני הסביבה. כי בעצם אני משליכה על איך שרואים אותו.
זה מתיש ברמות.
והוא מתנצל. אבל כבר לא מצליחה לקבל את הסליחות האלה.
מרגיש כמו אחטא ואשוב
אני כבר עייפה ממש
ונשמע שאתם חייבים טיפול זוגי בנוסף
זה מצב לא תקין! ואת באמת לא צריכה לספוג את זה!
חיבוק!
הוא מטופל
עבר מלא מטפלים בתקופת נישואנו
היינו בטיפול זוגי. ותמיד זה נגמר- אנחנו לא צריכים אותך. אין בהתנהלות שלך שום בעיה.
הוא הבעיה וצריך לפתור את העניין מולו
וממשיך במעקב טיפולי?
זה נשמע חמור
וקשה לספוג את זה.
הפסיק
ועכשיו שנינו חוששים שיתחיל שוב כי התופעות קשות ברמה ששובת במיטה
ואין לי כוחות לתפעל פה הכל
לפעמים לוקח זמן עד שנוצרים את המינון והסוג המתאים
אני חושבת שכדאי לנסות להתייעץ שוב
לוקח זמן עד שמוצאים את התרופה הנכונה עם המינון הנכון .
זה בהחלט קשה התאמת הטיפול התרופתי אבל גם האופציה שאת נמצאת בה עכשיו היא לא להיט
יש לי רק עוד חודש, יוצא שבוע 10
האחות אמרה לי שכדאי למצוא משהו מוקדם כדי להספיק את כל הבדיקות אחר כך.. בגלל שיש תורים
גרה באיזור כפר סבא
וואו איזה נס זה להכנס להריון.
ועל כמה דברים צריך להתפלל עכשיו.
חיכינו לו כל כך הרבה שלא האמנתי שזה אמיתי.
אבל אולי תלוי קופה.
מציעה להתקשר ולברר פשוט אם אפשר לקבוע תור לסקירה/שקיפות וכו'.
ובשעה טובה!
בבריאות שמחה וידיים מלאות.
שנקבע אחרי אולטרסאונד.
אומרים שעדיף לעשות לפני שבוע 9 כי זה יותר מדוייק לקביעת גיל ההריון. אולי באמת לבקש רק הפנייה לאולטרסאונד.
ובחלק מההריונות באמת ביקשתי הפניה לאול' ראשון ולספירת דם מר.משפחה. וככה הגעתי לרופאת נשים אחרי זה.
אם מתקשרים למוקד זימון תורים או במרפאה עצמה (לפחות לי היה ככה). רק צריך לדאוג שיהיה את ההפניה עד לתור
לסביבות שבוע 7-8.
יצא לי גם בשבוע 10.
כשאני קובעת את התור, אני קובעת גם לשקיפות עורפית, כי אחר כך כבר אין תורים.
הרבה פעמים שואלים אותי אם יש הפניה, אבל נותנים לי לקבוע גם בלי.
אם אני יודעת מתי היה הביוץ, אני קובעת לפי זה.
אם אני לא יודעת בדיוק, אני קובעת תאריך שיתאים גם אם ישנו את גיל ההריון.
בטעות הכנסתי כמה ימים לפני והוא כתב לי שבוע 3+6
אז חשבתי שבוע 6 ..
מסתבר שאני בכלל בשבוע ארבע וזה סבבה עם התור לרופאת נשים.
ובכל מקרה קבעתי שקיפות
כל הנשים שקטנות ממני בהרבה, מזמן עקפו אותי בגודל המשפחה. מודה לה' על כל ילד וילד שנתן לנו!
אבל, חלמתי על מספר ילדים דו ספרתי, אנחנו לא בחצי לשם אפילו, ומבחינת הגיל ודרך הטבע שבעלי לא מתלהב, אין סיכוי להגיע להמון ילדים, אבל לפחות עוד 2-3 ילדים, אני כל כך רוצה.
וזה לא קורה 😓
הפסקנו מניעה (חלקית, כך שמבחינתי אני בציפיה כבר הרבה יותר שנים) לפני ארבעה חודשים, וזה עדיין לא קרה......
בחודש הקודם כנראה היה הריון כימי. הייתי כבר בעננים, קבעתי תור לרופאת נשים, ולמחרת שוב גיליתי ששמחתי מוקדם מדי. לצערי זה קרה כבר כמה פעמים בשנה האחרונה, הריון כימי.
אני לא יודעת מה אפשר לעשות נגד זה 
וכל כך עצוב להיות רחוקה מהחלום וחודש ועוד חודש עוברים,
כל כך קיויתי לדעת שאני בהריון באירוע שהיה, והנה לא רק שאני לא בהריון, גם יש עוד אירוע ושוב אנחנו עוד אסורים...
לא יודעת מה עוד אפשר לעשות. טיפולי פוריות בעלי לא רוצה כרגע, וivf שזה סיכון בכל מקרה כנראה שלא נעשה, בדיקות דם בסיסיות ומעקבים עשיתי והכל תקין ב"ה.
מתלבטת אם לנסות עיסוי רחם או משהו כזה.... לא יודעת כבר מה לעשות😒
כל כך מייאש.
כל הזמן מסביבי לידות והריונות ורק אני נשארת עם הלשון בחוץ ולב שבור
עשית פרופיל הורמונלי?
בת כמה את?
מחזורים סדירים?
לא חושבת שיש בעיה, הפסקת מניעה רק לפני 4 חודשים.
חבל ללכת לטיפולים, זה מאוד דורש וב"ה יש לך ילדים. אולי רק מעקב ביוץ אם בכלל.
לדעתי לשחרר את הלחץ
ולנסות לצאת מהמירוץ לילדים- קצת מזכיר לי בתורה את המירוץ של לאה ורחל ללדת את 12 השבטים....
בגיל יחסית מבוגר, לא זוכרת בדיוק אם מעל 40 או קרוב, עם מעקב ביוץ...
שילדו בגיל 44 וגם יותר
יש לך זמן
ואם הקב"ה זה יקרה בעז"ה!
הלחץ לא מועיל אלא להפך
האם הרופאים מודעים לזה?
כי לפעמים זה קורה סתם גם כשהכל תקין
ולפעמים זה סימן למשהו לא תקין בסביבת הרחם שמפריע להתפתחות התקינה כבר בשלבים המרוד ראשונים (תקראי קצת בגוגל על אנדומטריזיס)
היה לי ועם טיפול פשוט וממוקד עבר ונקלטתי להריון תקין ובקלות (אחרי הרבה אכזבות)
לפני חודש כנראה,
לפני שנה, לפני שנה וחצי, אולי גם עוד פעם במהלך השנה הזאת. אני לא יודעת אם זה בהכרח תמיד הריון כימי, לפעמים זה היה פס חלש שהופיע אחרי הרבה זמן...
לגבי אנדומטריוזיס קראתי, ולא נראה לי שזה המצב.
אין לי ב"ה כאבים או דימומים חריגים, בהריונות קודמים ב"ה הריתי די מיד. השאלה אם יש עוד דברים שיכולים להקשות על השתרשות.
(כתבתי מקודם לא נכון)
באנגלית זה נקרא Endometritis
על פניו אין לי אף אחד מהתסמינים... איך אפשר לבדוק/לודא/לשלול כזה דבר?
רופא הפוריות לא העלה אופציה כזו.
מהרירית
תשאלי את הרופא על זה.
בעיני זה חלק מהבדיקות שכדאי לעשות לפני שמתחילים טיפולים
תנשמי עמוק ותני לזה קצת זמן..
אני מבינה שאת רוצה כבר יותר זמן אבל עם מניעה זה לא נחשב, וחבל סתם על הכאב לב. אין בעיות ולא צריך לחפש אותם.. עניין של סטטיסטיקה סיעתא דשמיא וזמן..
אני מנקה את רוב הבית לבד,
הבת הכי גדולה בכיתה ה' ולא מתלהבת לעזור בנקיונות.
יש בת יותר קטנה שעוזרת קצת ובעלי ניקה ממש מעט במטבח, הוא עובד ואין לו הרבה זמן.
החלטנו להזמין השבת קייטרינג כך שלפחות אני לא צריכה להתעסק הבישולים
אבל אני ממש מיואשת מהנקיונות וזה נראה לי שכל מה שרשמתי חייבים לנקות לפסח..
נשאר לי:
מעילים סוודרים,
מגירות נעליים בחדרים, שיש סיכוי טוב שנכנס חמץ,
מתחת למיטות בארגז מצעים בכל החדרים,
ספות,
ארון קטן בחדר ילדים,
מגירות של משחקים,
מקרר,
תנור
ובסוף לשטוף את כל הבית.
מרגישה שאני לא עומדת בזה..
בנוסף ב"ה יש לנו גם תינוקת וחלק מהזמן גם אני מטפלת בה ..
לק"י
(אבל אצלינו סיימנו עם החדרים. אז נשאר פחות מכם).
אבל יודעת שהלחץ יגיע🙊
וגם לי יש תינוק, ובן בכור בכיתה ה'😅
דוקא עוזר לי שהילדים פה, וגם יכולים לשמור על התינוק, שער רוב היום.
כתבתי לאות הזדהות.
בהצלחה לנו!
לא צריך לנקות. לבדוק שאין כזית חמץ. להוציא את הדברים ולהכניס.
מעילים גם, לבדוק כיסים. אפשר להעביר בכיס מגבון ולהשאיר אותו הפוך החוצה להתייבש.
סוודרים- מכונה מייבש.
תנור אנחנו הורדנו השנה. לפעמים מנקים לפעמים לא. יש לנו טוסטר אובן במחסן בדיוק לשנים כאלה. אני לא זוכרת אבל לא חושבת שזה כ''כ יקר. תשקלי את זה.
ואז שבעלך ייקח יום חופש אחד כדי שתוכלו יחד להכשיר כיריים, שיש, לנקות מקרר ופינת אוכל ולשטוף את הבית.
מעולה שהזמנת אוכל
החמודה בכתה ה' ממש יכולה לעזור בחדרים. להבטיח לה מתנה שווה על המאמץ להיות חלק.
בשביל כל זה אפשר לנצל את חמישי שישי שבת
זה מה שאני מתכוונת לעשות ואניכן אבשל השבת
בשניים יהיה לכם יותר קל
שלא אהיה עייפה מאוד😵💫
לגייס את הקטנים להיות מחפשי חמץ, להביא לכל אחד שקית ייעודית ולחפש חמץ בכיסים של סוודרים, מגירות, תיקים, מתחת למיטות, בין הכריות של הספה.... אפשר לתת הפתעה קטנה על כל חתיכת חמץ שמוצאים.
לא נשמע לי סביר שיש חמץ בארגז מצעים.
ואז זה משאיר לך רק מקרר, תנור ושטיפה.
הוא נמצא בהישג ידם של ילדים, והוא מתחת למיטות שילדים יושבים עליהן ואוכלים בהיחבא🤦♀️
בקיצור, לפחות אצלנו זה לגמרי מקום שצריך לנקות... אבל אולי באמת אפשר לתת לילדים, ולסמוך על ביטול חמץ בשביל הפירורים...
רק כזית. באמת! צריך להרגיע את זה קצת בציבור.
חחח אוכלים בהחבא. מאוד מקווה שלא קורה אצלנו.
וגם במגירות נעליים,
מתחת למיטות, ספה, ארונות
מגירות של משחקים
עם ילד בן שנתיים שמסתובב עם חמץ בכל הבית, הכל יכול להיות.
לבין לוודא שאין חמץ.
מכל מה שכתבת, רק מקרר ותנור צריך לנקות.
כל השאר-
בודקים כיסים (בלי לכבס), פותחים מגירה, מזיזים חפצים מצד לצד (כדאי גם לבדוק בתוך הנעליים וכאלה, אבל רק לבדוק), סוגרים.
בספות מרימים את הכריות, מסתכלים, מחזירים.
לא צריך לקחת יותר משעה כל מה שכתבת ביחד (שוב, חוץ מהמקרר ותנור שאין ברירה).
רוצה לעשות את זה ממש מיוחד?
תכיני מראש כמה סוכריות טופי ותחביאי במקומות האלה.
תני לילדה לחפש את החמץ, ואם היא מוצאת סוכריה- היא שלה (אפשר גם מטבע של חצי שקל, או משהו כנ''ל).
מבטיחה לך שככה היא תחפש היטב, ואם יהיה כזית חמץ היא כבר תמצא...
חמץ הרבה פירורים, לכן התיכנון לשאוב שם אבק.
גם ראיתי בקופסאות טושים ומשחקים חמץ, שקדי מרק וחתיכה מחטיף..
בגלל זה אני דואגת לנקות במקומות האלו .
לק"י
ולהוציא טושים חדשים וכו'.
סביר להניח שאין שם כמויות של כזית, ואם כן, אז להוציא ולהרים.
גם אני לא רוצה להתקל בחמץ, גם אם הוא קטן...
אני עדיין עובדת, יום ראשון מסיימת.
הילדים בבית.
בעלי בבית
מאתמול אני גם חולה🤦🏼♀️
החדרים תכלס נקיים לפסח, מטבח סלון לא נגענו עדיין.
תנורים נראה לי נעבור בקטנה, ואקנה טוסטר אובן, שווה לי 250 שח בשביל הזמן הזה.
מגירות במטבח מקסימום אעבור ואסגור את כולם, רק מזווה ומקרר ממש לנקות.
ה' יעזור לי..
אני עובדת עד ערב החג ממש
גם אצלי המטבח בהולד עדיין
תודה לכולן.
באמת כמו שמישהי הציעה, יכול להיות שבעלי יקח עוד יום חופש כדי לעזור לי..
שיהיה בהצלחה לכולן!
אני כותבת כאן בהתלבטות מאוד גדולה ומקווה שלא יזהו אותי.
אני נשואה בערך שלוש שנים, יש לנו ילדה בת שנה וחצי ועוד תינוקת בדרך. כבר מההתחלה הזוגיות שלנו לא הייתה פשוטה — אנחנו מאוד שונים אחד מהשני כמעט בכל דבר, בגישה, בהתנהלות, בתגובות. יש לבעלי דפוסים והתנהגויות שמאוד מאוד קשים לי, דברים שאני ממש מתקשה להכיל ולהתמודד איתם.
בפועל, הקשר שלנו מלא בהרבה מאוד ריבים, ויכוחים, צעקות והתפרצויות. זה לא ויכוחים שקטים — זה מגיע למקומות מאוד טעונים, עם הרבה מתח, מאבקי כוח, לפעמים לפעמים גם מצבים פיזיים לא נעימים כמו דחיפות, חסימות, להיכנס אחד לשני למרחב בכוח וכדומה. זה קורה בתדירות גבוהה יחסית, לא משהו חד-פעמי.
עם כל זה, חשוב לי להגיד שאני כן אוהבת אותו. אני כן רואה בו דברים טובים, הוא אדם עם לב, ויש בינינו גם חיבור. אני כן מאמינה שיש סיכוי לשפר, שיש רגעים של התקדמות ושאפשר להגיע למקום יותר רגוע וטוב. בגלל זה אני גם נשארת ומנסה לעבוד על זה.
אבל מה שהכי שובר אותי זה הילדה שלנו. היא ילדה מאוד רגישה, ואני רואה בעיניים איך כל המריבות, הצעקות והמתח משפיעים עליה. היא נבהלת, בוכה, לפעמים פשוט עומדת ומסתכלת עלינו חסרת אונים. יש פעמים שהיא ממש מנסה “להצחיק” או לרצות אותנו כדי להרגיע את האווירה, וזה קורע לי את הלב לראות את זה בגיל כזה קטן.
אני מרגישה שמיום ליום הביטחון שלה נפגע. שהיא נהיית יותר מרצה, יותר דרוכה, פחות רגועה. אני יודעת שהיא ממש סופגת הכל, גם אם היא קטנה, ושזה נחרט בה. וזה משהו שמטריף אותי מבפנים.
אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני חייבת להיות חזקה בשבילה, לא להיגרר לריבים, לעצור את זה — אבל האמת היא שלא תמיד אני מצליחה. לפעמים זה פשוט גדול עליי, ואני נשאבת לזה שוב. יש רגעים שאני מצליחה לעצור, ויש רגעים שלא, והמחיר הוא שהיא נחשפת לזה שוב ושוב.
אני מרגישה תקועה. מצד אחד, יש אהבה ורצון אמיתי לתקן ולעבוד על הזוגיות, ואני כן רואה גם נקודות של שיפור. מצד שני, הילדה שלי היא הדבר הכי חשוב לי בעולם, והתחושה שאני פוגעת בה או לא מגנה עליה מספיק — אוכלת אותי מבפנים. אני מרגישה לפעמים שאני נכשלת בתור אמא, שאני לא נותנת לה את הסביבה שהיא צריכה.
אני יודעת שיש אנשים שיגידו “אז תקומי ותלכי”, ואני מבינה את זה. אבל מבפנים זה לא כזה פשוט, ואני עדיין בתוך ההתלבטות והניסיון להבין מה נכון לעשות.
בינתיים, בתוך המציאות הקיימת — אני באמת רוצה לדעת:
מה אפשר לעשות כדי לעזור לילדה כזאת קטנה לשמור על ביטחון עצמי?
איך אפשר לחזק אותה רגשית למרות שהיא חשופה למריבות, לצעקות ולמתח הזה בבית?
איך אפשר למזער את הנזק כמה שאפשר, עד שאצליח להבין ולקבל החלטות יותר גדולות?
וגם אני מתלבטת לגבי הילדה שבדרך. אולי זה לא היה נכון להכנס להריון? אולי לא נכון לה לגדול אצלינו?
תודה למי שקרא עד הסוף ולמי שיגיב 🙏
ואלופה שאת חושבת עליה.
תבדקי, אם לא בדקת, מה האבא חושב על הנזק שזה עושה לה ואם הוא שותף לתחושות האלה.
משם אולי יכול לבוא תיקון, נניח החלטה על הדרכת הורים משותפת.
וזה בלי קשר לטיפול זוגי שנחוץ, בנוסף.
שימי לב שגם אם חלילה מתגרשים עדיין יש צורך עבור כל אחד בנפרד לעבוד על הדפוס הזה של המריבות הפיזיות - כי גם אם בקשר אחר המינון שלהן אולי יהיה נמוך יותר, הן עדין יתקיימו ללא עבודה משמעותית.
בהצלחה ממש! שבע"ה חודש הגאולה יתהפך לטובה גם אצלכם
איזה שאלות כואבות
ילדים בגיל קטן משייכים כל דבר אליהם. אם אמא עצבנית- כנראה בגללי. אם אבא כועס זה בגללי.
היא נשמעת חכמה מאוד ומבינה, אולי כדאי לנסות לקחת אותה לצד אחרי ריב ולהסביר ולתמלל לה מה קרה ואיך היא הרגישה ולתקן עד כמה שאפשר. 'אבא ואמא צעקו נכון? נבהלת? היה מפחיד? אנחנו רוצים לומר לך שזה לא בגללך. אנחנו אוהבים אותך מאוד ואת חשובה לנו, לאבא ואמא לפעמים קשה אבל הם מנסים להתגבר' איזהשהו מסר של הרגעה שמסביר לה את המצב. ילדים יכולים לעבור מצבים קשים מאוד עם תמיכה טובה. זה הכי טוב שאת יכולה לתת לה בתוך הסיטואציה.
לגבי הזוגיות, זה הזמן ללכת לטיפול זוגי טוב. זה יכול לעשות פלאים וזה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות בשביל הילדה שכאן והילדה שבדרך. לדעת שאת עושה הכל כדי להצליח. אם לא יצליח זה כבר סיפור אחר, אבל לפחות לנסות...
לגבי העוברית, אני מנקודת המבט שלי, מתחננת, תשאירי אותה. זה כאב לב לכל החיים. מכירה מקרוב מאוד מישהי שהייתה צריכה לעשות את זה פעמיים מסיבות רפואיות (כדי לא לסכן את חייה שלה) זב כואב עד היום. היא עצמה הייתה מעבירה מצגות אח"כ של אגודת אפרת בפנימיות בסיכון וכד' כדי לעזור לאחרות לא לעבור את מה שהיא עברה.
יש את אגודת אפרת שמספקת תמיכה וגם את מחלקת אמא בהידברות.
מציעה להעזר בהם
הרבה מתח זוגי שלא ידענו איך להתמודד אתו.
כנ"ל לגבי המבט המפוחד בעיניים של בתנו הבכורה, כואב כואב כואב.
זו תחושה של אשמה גדולה כלפיה, ואותה אשמה עוד יותר מחריפה את סף התסכול הנמוך ממילא.
היו פעמים של מריבות חריפות, שממש רציתי לברוח. מכל המציאות של החיים שלי כן? (לא אהבתי את העבודה שלי, הילדים שלו הגיעו הרבה כי אהבו את אחותם הקטנה ואני סידרתי ובישלתי המון, הוא לא הרוויח הרבה והכל הלך על המזונות, תוסיפי אימהות פעם ראשונה שיש בזה משהו מבהיל כי הכל שם אותך בסטרס)
השנים כן עשו את שלהם, לטובה.
אני הרבה יותר יודעת להפסיק לריב כשהטונים עולים.
ההתעקשות הזאת להמשיך לריב היא מתוך מצוקה פנימית. זה לא מוביל לכלום. את רוצה לקבל "וודאות" שהוא יעזור לך יותר/שהוא יראה אותך יותר'/ שהוא ישנה את ההתנהגות שלו
אבל הוא מפרש את הצורך שלך בוודאות כניסיון לשלוט בו.
ואחרי זמן הבנתי שגם אני הייתי מפרשת דברים כאלו כניסיון לשלוט בי ("אז אתה אחראי על הכלים מעכשיו? אנ יכולה לסמוך עליך?")
וזה היה גורם לי אנטי.
אז התחלתי פשוט לבקש. לא לדרוש. להניח לו. להאמין בו שהוא שמע את הבקשה שלי ושהוא רוצה לעזור לי.
אז עכשיו אני מבקשת.
בד"כ בנעימות ולא מתוך תחושה של "אתה חייב לי, כי כבר עשיתי המון!"
זה תמיד מוביל לשיתוף פעולה? זה לרוב מוביל. וזו הדרך היחידה...
לצעוק עליו, להכריח אותו, לדחוף אותו ל---, להזכיר לו שוב ושוב
זה פשוט לא עוזר.
הוא יהדוף אותך. גם אם יגיד לך "כן כן" או "את צודקת".
הוא יהדוף אותך מהלב שלו.
בדיוק כמו שאת היית הודפת מישהו שכל הזמן מנדנד לך על משהו, גוער או מבקר אותך.
אז ללמוד לבקש. לחפש את המקום הזה בלב שלך שמבקש. ולפעמים זה אומר לתקוע את הראש בקיר מיליון פעם קודם. עד שאת מבינה שגם את צריכה להשתנות במשהו בתוך עצמך.
עוד דבר- לדאוג לעצמך.
להינות מהחיים שלך. לשים לב לכל מה שטוב בחייך, ולשמוח ממנו. לחייך לעצמך. לסלוח לעצמך.
אנחנו רואות מה חסר, או ביקורתיות ושיפוטיות כלפי עצמנו, או לא מספיק טובות כמו שאנחנו
וזה בדיוק מה שאנחנו משדרות לבעל שלנו
ואלו גם הטענות האינסופיות שלנו לגביו. אנחנו ביקורתיות קודם כל לעצמנו ואז גם אליו (וכמובן גם לילדים...)
ועוד דבר-
לשים לו גבול אם הוא לא מכבד אותך.
להתעקש על הכבוד שלך. אני לא מוכנה שתדבר אליי ככה. אני לא מוכנה שתבקר אותי כל הזמן. אני לא מוכנה שתרים עליי את הקול.
תתפלאי כמה כוח יש במשפט שמתחיל ב"אני לא מוכנה".
בלי לאיים עליו בכלום.
בלי להגיד לו מה התוצאות של ההתנהגות שלו.
פשוט להגיד את זה, וזה חודר.
גבר- דברי אתו קצר וברור. לא מגילה, לא לפרט, לא להיכנס לפרטים.
במיוחד בדברים אקוטיים שאת רוצה בהם שינוי מיידי. דברים שהם בגדר "אל תעשה".
ודבר אחרון-
להשקיע בחשק שלך. לא להזניח.
אנחנו כנשים הרבה פעמים מגיעות לזה כדבר האחרון של סוף היום. לסמן וי וגמרנו. עוד מטלה מעיקה. למה צריך את זה בכלל?
והעניין הוא למצוא מחדש את החשק שלך.
לא לתת לו הרגשה שאת עושה את זה בשבילו כי את חייבת.
לרצות מגע ממנו, להרגיש שזה חשוב לך...
וואי יצא ארוך. מקווה שהיה לך לתועלת
טיפול והרגע. גם זוגי וגם אישי בשבילך (ובשבילו אם הוא יסכים.) לא חושבת שנכון לפרק בית לפני שעובדים עבודה אמיתית בעזרת טיפול רציני.
ולגבי הילדה שבדרך- לא חושבת שיש מה להתלבט אם זה היה נכון להיכנס להריון🤷🏻♀️ היא כבר קיימת. כדאי להתמקד בעבודה על איך להביא אותה לבית רגוע יותר, ואחרי הלידה לדאוג למניעה באחוזים גבוהים...
שמתמחה בניהול כעסים
אתם חייבים ללמוד לתקשר בצורה נורמלית, לעזוב את המרחב של השני כשאין יכולת לתקשר ולא להגיע למצבים כאלה
כשהילדה תקבל מכה בגן או תכה, יהיה קשה להסביר לה למה אמא ואבא כן ואת הילדה בגן לא דוחפים
אתם העוגן שלה בחיים. אם אתם מאבדים את זה ביניכם באופן תדיר מולה, גם המון טיפולים לא יעזרו. בית אמור להיות מרחב בטוח. עבורה ועבורכם
את בהריון
הוא דוחף אותך כשאת בהריון? מפעיל עלייך כח? גם כשאת לא בהריון בעצם. אם כן זו אלימות ולא איבוד שליטה, בטח אם זה קורה וחוזר על עצמו
כנל הפוך
אני מצטערת שאני כותבת בחריפות כזו, אבל לא למזער נזק. לפתור אותו. אל תתלבטי וגשו לטיפול אצל מטפל מומחה
אם אין עניין מצד מי מכם - הייתי שוקלת לסיים את הקשר האמת
אנחנו אחרי שלושה טיפולים זוגיים ובליווי של טיפול אישי לי, בעלי היה בעבר.
ועדיין, זו עבודה.
ניסית שיטות שונות של טיפול? יכול להיות שמיציתם שיטה מסוימת, אבל שיטה אחרת תוכל לקדם אותכם עוד קצת.
ולא יודעת אם זה משהו מעשי או שזה תמימות מצידי😅 אבל יש מצב לא לריב ליד הילדה אלא לחכות למתי שהיא תישן? אולי זה יותר קל מלעצור מריבה לגמרי...
והעלת את כל השאלות האלה בטיפול שלך? כי בסופו של דבר את היחידה שיכולה לענות על זה, ולנסות לשנות משהו בחוויה שלך ושל הילדה שלך...
ושלושה טיפולים זה מעט, דברים לוקחים זמן.
ובטח שזו עבודה, לעשות שינויים פנימיים זאת העבודה הכי קשה והכי משתלמת.
וגם להגביר הרבה מגע אוהב לילדה, ובינכם גם לעיניה בגבולות המתאימים לכם. שלא תראה הרבה רק צד של מריבות אלא שיהיה לה ברור לחלוטין שיש גם אהבה וקירבה.
כל הכבוד על המודעות והעבודה. והרבה הצלחה!
משהו שעוזר לנו וששמענו מיועצת זוגית,
יש רגעים בתחילת או באמצע ריב או ויכוח שאפשר להרגיש שזה לא יתקדם לדיון מועיל ופורה. זה יכול להיות קשור לכעס נקודתי או לדברים שעכשיו נראים בצורה מסויימת אבל אם יהיה אפשר לחזור אליהם יותר מאוחר שהצדדים ירגעו יהיה אפשר לפתור אותם או לפחות לדבר על זה באופן הרבה יותר נעים.
אז צריך להגדיר מילה, אפשר מצחיקה או לא קשורה לשום דבר מהיומיום שאם אחד מבני הזוג אומר אותה במהלך ויכוח או מריבה עוצרים.
לא יודעת אם יעזור לכם אבל שווה לנסות.
נראה לי שמעולם לא הייתי במשקל הזה
אז נכון אני חודשים ספורים אחרי לידה ולא לידה ראשונה
בגדים לא עולים עליי!!! אני מידה 52!!
ועוד עם החזה בהנקה זה עוד יותר מתסכל כי זה מגדיל עוד יותר...
קניתי בגדים והם פשוט לא עולים עליי ועוד מחנויות במידות גדולות 😓
הכי קשה לי זה החגים.., במשפחה שלי כולם רזים וגם במשפחה של בעלי
אני מגיעה ומרגישה תמיד כל כך זקנה ולא נשית
למרות שאני ממש מטופחת
כל הגיסות/אחיות לבושות עדכני ויפה וקייצי ואני בלבוש השחור שלי
שכרגע אין לי אפילו בגד לחג!!!!!
מתוסכלת נורא נורא
וגם אם אני מצליחה להרים את עצמי לכמה שעות..
כשאני מגיעה לחיק המשפחה,לערב החג ורואה את כל הגיסות עם הבגדים החדשים
אני נגמרת מזה ותמיד בראש שלי חושבת מה בעלי יושב על זה
אני באמת הכי הכי שמנה שם
אגב מקבלת הערות מדי פעם על זה
עקיצות.,,
נכנסתי לחנות והמוכרת אומרת לי 'נכון שאת מלאה אבל יש לך פנים מהממות,את אישה יפה'
מי ביקש ממך?
כל חיי הייתי רזה וחטובה וכבר כמה שנים שאני לא בכיוון אפילו....
לא יודעת מה אני רוצה מכן
פשוט לפרוק
זה נושא כ"כ רגיש כל הנראות שלנו...
לא ברור למה, ככה ה ברא אותנו... מצד אחד החיצוניות זה כלום ולא משנה, מצד שני זה הנושא הכי רגיש לאישה.
והקטע שבראש את חושבת מה בעלך חושב זה יכול לגמור אותך.. תנסי לא להכנס לזה, הרבה גברים דווקא מאוד נדלקים משומן 😉
מבינה את החוויה שלך, חיבוק גדול!
אישה שמדברת בצורה נעימה וחמימה לקרובים שלה,
אישה שמחייכת ולא חמוצה,
אישה עם מידות טובות.
מה יעזור לעולם אישה יפה שהמידות שלה רעות?
היא תיראה לך מכוערת.
יש נשים כ"כ יפות אבל עד שהם נותנות איזה חיוך יוצא לך המיץ.
אם את אמא טובה, חמה, אוהבת-
למה שבעלך לא יאהב אותך?
אם את נגישה, נעימה, אשת שיחה -
למה שבעלך לא יתאהב בך?
במיוחד שאת אשת נעוריו.
אל תכניסי את עצמך למחשבות מיותרות.
אין סיכוי שהקב"ה ברא את האישה שמשמינה לאחר לידות ובמהלך החיים ולא יצר את בעלה שיימשך ויאהב אותה גם כך.
האם יש פגם ביצירה של הקב"ה? ברור שלא.
ולכן ברור שאת מסוגלת להאהיב את עצמך על בעלך סכל שלב של החיים.
אני שמנה.
ובאמת שאני ממש ממש יפה.
באמת אבל.
האם זה אובייקטיבי? לא יודעת.
אבל הסוד הוא השלמה עצמית ולא יופי באמת.
באופן אישי אני מקפידה על הגיינה אישית, ריח טוב, ציפורניים, בושם, תכשיטים.
משתדלת להשקיע בעצמי איפה שאפשר.
טיפולי פנים- לא השביל היופי- בשביל ההרגשה.
מסאג'ים אם ניתן.
זמן עם עצמי מול הים או עם מחברת בבית.
הערכה עצמית.
עבודה עצמית על המידות.
עבודה על יחסים משפחתיים טובים (את לא מכירה גיסות יפות אבל מרשעות? אם לא - את מבורכת😆) ובאמת שממש אוהבים אותי במשפחה וזה גם עושה לי טוב, מרים לי ועושה לי הרגשה טובה.
משתדלת לזכור ימי הולדת, להגיד מילה טובה, למצוא נושאי שיחה מרתקים גם אם זה דורש ממני הכנה.
וכן- גם אוכל טוב.
אני אוהבת לאכול.
משתדלת לאכול גם ירקות, פירות.
אבל גם עוגות שוות, שוקולד וכל מה שעושה לי טוב.
בבית לובשת פיג'מות יפות ובחוץ משתדלת להתלבש יפה.
קונה בעיקר בעונות, קרייזי ליין ונקסט.
משתדלת באמת לעשות הרבה דברים שעושים לי טוב, שמרימים לי, שמחזקים אהבה חיצונית ופנימית ובעיקר חיה בתחושה של הודיה.
לא כתבתי את כל המגילה הזאת כדי שתמחאי לי כפיים, כי את לא מכירה אותי גם ככה.
אלא כדי שתדעי שיש דבר כזה שמנה ויפה ויש דבר כזה שמנה וטוב אבל ממש ממש טוב לה.
מקווה שהיה לך לעזר.
את מצליחה לקנות שמלות? לא יודעת לרוב לא הלך לי וזה מבאס הכסף להחזרה.
כן קונה שם פיג'מות, תחתונים וכו'.
אגב, מעניין אם זה מה שראית בבית גם?
מנעורים יש לך את התודעה הזאת או שפיתחת אותה עם השנים?
לא רוצה לקנות בגד לחג
כי ללכת לקניות כבר לא משמח אותי
בעלי אמר שזה מצווה דאוריתא שלו
אמרתי לו שלא יעשה את המצוות שלו על חשבוני.
אמנם אני אחרי לידה (חודשיים וקצת) אבל התחלתי את ההריון שמנה.
נכנסתי לחנות מדדי חצאית במידה הכי גדולה שיש
ואי אפשר לסגור את הרוכסן.
והכי קשה שאני יודעת שזה לא מחיר הלידות
זה מחיר הגלידות וההמבורגר...
וכן יש לי אחיות רזות מקלות עם גנים מהממים שמהחתונה 'רק מרזות בלי להתכוון'
וכל המעצבנות האלההההה
המקוריתאת יכולה לשמוח בתכשיט? אולי במטפחת?
מה שיעשה לך טוב
♥️
אבל את לא הן
את אשתו היקרה אהבת נעוריו שהתפרק לה הגוף כבר כמה פעמים כדי להביא לו ילדים
את בעלת ערך מיוחד שהוא הרבה מעבר לנראות
תאריכי את עצמך ככזו בלי קשר למשקל שלך
את זה תפתרי אחר-כך אם תרצי
ושוב סליחה אם זה לא מה שאת רוצה לשמוע...
אבל אם היית בעבר ממש רזה אולי כדאי לעשות בדיקות דם לבדוק אם יש חוסרים או מה מצב בלוטת התריס.
ובכל מקרה חיבוק גדול, נשמע מבאס כ''כ.
