יופי של גבאי
איך שוב אני פה
איך אין לי כח ומצב רוח וחשק להיות פה
איך נהייתי סנובית מתנשאת
מצחיק אבל כל כך לא באלי צפון עכשיו
יופי של גבאי
איך שוב אני פה
איך אין לי כח ומצב רוח וחשק להיות פה
איך נהייתי סנובית מתנשאת
מצחיק אבל כל כך לא באלי צפון עכשיו
נמאס לי מדיבורים תינוקיים של ילד בן 12
פעם הייתי כותבת פה מגילות
והרבה מהן היו שמחות וקפיציות וטובות
את רעבה? בטוח?
איככ וואי איזה שרשור מסכן!
הנורמלית האחרונהתדמייני שזו לא אני. למה? ככה.
שתדעי לך שהוא גבאי מעולה, אל תזלזלי בו.
תיהי שמחה זה חשוב. חיים רק פעם אחת.
ויש לך המון אוצרת. אז תשמחי זה חשוב.
ומותר עבר מותר. פשוט לא רק אלא גם.
ואת צריכה קצת חופש לבד.
ושוב מזכירה זו לא אני.
וזאת שהיא כן אני מסרה שהיא אוהבת אותך.
וזו שזו לא אני אומרת שאת אוהבת לשמוע את זה.
ואת צריכה חופש. לבד.
בסוף היה בסדר
אפילו היה טוב
נחמד ככה לצאת לשכב על מחצלת מתחת עץ ענק ליד הירדן ולנשום נשימות עמוקות
תודה לך. לאת שזאת את
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)