לקחת לה קצת יותר זמן מהרגיל, אבל היא סיימה. (ואז כבר היו לה שבעה ילדים...). 

אם את מוכנה להשקיע מספיק וזה מה שאת רוצה - אז אני חושב שכדאי לך לנסות. 

המשמעות של ההחלטה על הרפואה היא כזאת: 

כרגע אני צריכה לפעול ב2 אפיקים- לנסות להתקבל ל 6 שנתי, שזה אומר לעשות פסיכומטרי ומיונים.. כאשר הפסיכומטרי שאיתו אפשר להגיש מועמדות הוא עד אפריל זאת אומרת שגם אם למשל יקרה נס ואצליח להגיע לציון מספיק כבר על הפעם הראשונה בשנה הבאה אני לא יכולה להגיש מועמדות אלא צריכה לחכות לשנה אחרי. 

במקביל אני צריכה לפתוח לי את האופציה של ה- 4 שנתי הדורש , השלמת 7 קורסים אוניבסיטאים ומבחן ידע. בשל התחייבויות קורמות לא אצליח להשלים את הקורסים בשנה הקרובה אלא רק בשנה שאחריה ואז מבחן ידע שנחשב מבחן קשה. המשמעות מבחינת שנים היא כזו: 

2021 - פסיכומטרי. 

2022- הגשת מועמדות ל 6 , והשלמת קורסים ל 4 שנתי. 

2023- מבחן ידע, הגשת מועמדות ל 4 שנתי ול6 (במידה ולא התקבלתי בשנה הקודמת). 

2024- קבלה.. 

זה המסלול שמצפה לי רק לקבלה במידה ויהיה לי הרבה מזל... 

בשנים האלה אני יכולה להספיק לסיים מיילדות ולהתחיל תואר שני בסיעוד , שזה דבר שברור לי שאוכל לעשות.. לעומת רפואה שזה לא בטוח ויכול להיות שבזבזתי 3 שנים לשווא... כמובן שאמשיך במקביל לניסיונות הקבלה לעבוד כרגיל בתור אחות... 

השאלה האם לתת לזה צ'אנס , מצד אחד אני אומרת , אולי עדיף לנסות ואם לא אתקבל אדע שניסתי ולא הצלחתי ואז אהיה יותר שלימה על המקום שלי.

וכמובן, שכל התהליך עולה כסף... שזה גם שיקול

ללכת על "הכל או כלום" או על לבחור בפשרה. 

לדעתי, השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך באיזה מקרה תרגישי גרוע יותר - אם תנסי ללכת ללמוד רפואה ולא תצליחי או שמראש תוותרי על החלום ותתפשרי על מיילדות ותואר שני? 

זה מאוד אינדיבידואלי. 

אני חושב שבמקרה הכי גרוע, אם תתחילי מילדות ותואר שני בעד 3 שנים - לא יקרה אסון. 

עיכוב קל להיות מוכנה לשלם כדי ללכת בעקבות החלום - אבל כפי שכתבתי, זה מאוד אינדיבידואלי. 

אגב, אני חושב שאם היו לך ציונים מספיק גבוהים בתואר הראשון, אתה יכולה לנסות להתקבל על סמך הציונים הללו לרפואה. 

ראשון. 

אבל אכן, כנראה אני לא באמת מרפה מזה, עובדה שאחרי שאני עובדת כמה שנים בתור אחות שזו באמת החלטה טובה אני עדיין חולמת.. וכנראה לא אפסיק גם כאשר אסיים דוקטורט בתחום אחר.. 

מצד שני, זה חסר אחריות לרדוף אחרי חלום כזה שידרוש מהמשפחה הרבה, הן בזמן הלימודים והן לאחריהם בתקופת ההתמחות. אני רואה את המתמחים אצלינו הם עובדים משהו כמו 300 שעות בחודש! משרה מלאה של אחות היא חצי מזה!! ברור לי שאני מאוד אהנה מהתפקיד אבל המשמעות למשפחה היא דרמטית... 

במיוחד כשאר זה ניראה קצת חוסר אחריות לרדוף אחרי חלום כזה כשיש משפחה לחנך ולפרנס. אוף! האמת שהחלות הכי גדול שלי היא פשוט לא לרצות את זה, להרגיש טוב עם עצמי ולהתקדם בתחום שלי, בו אני מוערכת ואהובה. 

נשמע שאת מודעת לכל השיקולים ולהשלכות - זה פשוט ענין של תעדוף.  

בעיקרון, יש התמחויות פחות תובעניות כמו רפואת משפחה (זו ההתמחות של מי שהזכרת בתגובות קודמות) - ואז אין 300 שעות בחודש וגם קראתי השבוע שרוצים לבטל את השנה סטאז' (אבל אי אפשר באמת לדעת). 

מה שכן, רופאי משפחה עובדים בעיקר בקופ"ח ופחות בבתי חולים. 

מבחינה כלכלית - כנראה שבטווח הקרוב זה פוגע, אבל בטווח הרחוק, זה משתלם. 

חוץ מזה, לגבי הקשיים - ברור לי שזה לא ענייני, אבל אני חושב שזה מאוד תלוי איך החצי השני מקבל את זה וכמה הוא מוכן לקחת על עצמו. 

לא שווה לי את המאמץ .. לא מעניין אותי... הכינוי "רופאה" הוא פחות מה שמושך אותי אלא העבודה בבית החולים, לא מתחברת בכלל לעבודה בקהילה.. נמשכת יותר או לזיהומיות זה כולל רפואה פנימית וילדים, קרדיולוגיה מאוד מושך אותי..  או לתחום המשלב כירורגיה במקביל לרפואה פנימית שזה יותר גניקולוגיה (אם כי זה פחות..). 

בהחלט!! בן הזוג זה "ה" שיקול!! לפני הסיעוד זה עלה, והוא אמר לי "ואת בטוחה שלא תרצי רפואה אחרי? " ואני עניתי "כן ! אהיה שלמה מהמקום שלי" והוא אמר: "קשה לי להאמין, את רק תסיימי, תראי את הרופאים במחלקה וזה לא יספיק לך ותרצי רפואה" ובכלל הוא חושב שרפואה זה מקצוע גרוע (אמר את זה גם לחברים שלו ששקלו ללמוד.. כך שזה לא קשור כלל אלי..).

הנושא עלה לאחרונה כשהחלטתי ללמוד לפסיכומטרי, הוא היה קצת מאוכזב, ואני מנסה לנחם "אני רק מנסה רוב הסיכויים שלא אתקבל.." ותשובתו: " לא! ברור לי שתתקבלי לכן אני חושש! אם לא היה סיכוי שתתקבלי לא היה אצלי שום חשש, ולא היה אכפת לי כלל מזה שאת לומדת לפסיכומטרי". אך בסופו של דבר, אנחנו די תומכים אחד בשני, בשנים האחרונות אני פרנסתי כשהוא למד ואני מוכנה להקריב דברים למענו (זו הסיבה שבגללה אין סיכוי שבשנה הבאה אלמד מילדות, תואר שני או אשלים קורסים.. )ועל אף החשש בסופו של דבר הוא רוצה בטובתי ואני בטובתו. ואם אתקבל נעבור דירה למקום בו יהיו לנו משאבי תמיכה טובים יותר (ליד ההורים..), על מנת להקל עלינו, (ההורים מתים שנעבור לידם , בלי קשר.. ). 

היא כדי שלא ייפול על בן זוגי יותר מידי.  

ולכן אני קוראת להחלטה של המילדות והסיעוד "ההחלטה האחראית". 

חייב לציין שאני די מסכים עם בעלך - זה מקצוע גרוע בעיני. (מבחינת תנאים, לא מבחינת השליחות). 

נשמע שאת מאוד מודעת למה שזה ידרוש ושיש לך תמיכה בבית - ואת צריכה להחליט אם את מוכנה לעשות את ההקרבות הנדרשות כדי להגשים את החלום. 

(אם את רוצה, אני יכול לשאול את אותה רופאה שדיברתי עליה קודם אם t, יכולה להתייעץ איתv - אבל היא רופאה במשרה מלאה ועם משפחה מרובת ילדים, אז אני לא יכול להבטיח כלום).  

ואז אחרי שיהיה לך הכל מול העיניים תראי מה השלב הבא שבא לך ולכי עם הלב

אם יש יותר מדי פחדים ומניעות,אז לא. אבל אם הלב רוצה ושואף,אז כן,לכי על זה

בינתיים תגידי לעצמך, עד שאין פסיכומטרי - אין מה לחשוב על זה.

שמעתי שאפשר ללמוד שנה ראשונה רפואה (שנת מעבר) באוניברסיטה הפתוחה. אם בסוף שנת הלימודים הראשונה מקבלים ציונים כפי הנדרש ,אז בשנה השניה בלי פסיכומטרי

באופן אוטומטי  ניתן לעבור ללמוד רפואה באוניברסיטה . יש הסכמה בין האוניברסיטאות. בדקי את זה

הי

למען הגילוי הנאות- אני אחות חדשה.

במהלך הלימודים הספקתי לעבור את התהליך של המחשבות למה לא הלכתי לרפואה (יכולתי).

אני חושבת שכל מה שיענו לך פה לא יהיה שווה למענה שתעני לעצמך במדויק:

מה יש ברפואה שאותו דווקא את רוצה, ואין אותו בסיעוד?

הילה?

יוקרה?

סמכויות?

שכר?

הרי בסופו של דבר אם המטרה היא לטפל באנשים ולעזור להם, אני אישית חושבת שהאחיות נמצאות שם בשביל המטופלים הרבה יותר מהרופאים.

וגם למי שפחות מכיר את המקצוע מקרוב, אני רואה חובה לציין את הדברים הבאים:

יש חוסר צדק במעמד שיש היום למקצוע הסיעוד.

הרופאים מקבלים המון קרדיט, ובהחלט מגיע להם. אבל לא רק להם!

חושבים שלהיות אחות זה בקטנה; לא מעריכים, מזלזלים, אפילו אחיות בינן לבין עצמן מזלזלות!

"בסך הכל לחלק תרופות, בסך הכל להשגיח על חולה... מה כבר צריך?!"

מודה, גם אני הייתי ככה. רק אחרי שנכנסתי לתחום הבנתי עד כמה תדמית האחות שהכרתי הייתה לא נכונה, ועד כמה המקצוע הזה דורש. קשה להסביר למי שלא בפנים.

(לצערי לא חסרות אחיות שמביישות את המקצוע, הן מקצועית והן אנושית. אבל זה לא שונה מרופאים או כל מקצוע אחר. תמיד נמצא את הדפוקים והסתומים בכל מקום, כמו שנמצא את המדהימים)

מאחלת לך שתמצאי תשובה כנה עם עצמך

וגם לרצות רפואה בכל זאת, ולוותר כי החיים לא מאפשרים- זה אמנם צער גדול, אבל לפעמים זו ההחלטה הנכונה.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות