לקחת לה קצת יותר זמן מהרגיל, אבל היא סיימה. (ואז כבר היו לה שבעה ילדים...). 

אם את מוכנה להשקיע מספיק וזה מה שאת רוצה - אז אני חושב שכדאי לך לנסות. 

המשמעות של ההחלטה על הרפואה היא כזאת: 

כרגע אני צריכה לפעול ב2 אפיקים- לנסות להתקבל ל 6 שנתי, שזה אומר לעשות פסיכומטרי ומיונים.. כאשר הפסיכומטרי שאיתו אפשר להגיש מועמדות הוא עד אפריל זאת אומרת שגם אם למשל יקרה נס ואצליח להגיע לציון מספיק כבר על הפעם הראשונה בשנה הבאה אני לא יכולה להגיש מועמדות אלא צריכה לחכות לשנה אחרי. 

במקביל אני צריכה לפתוח לי את האופציה של ה- 4 שנתי הדורש , השלמת 7 קורסים אוניבסיטאים ומבחן ידע. בשל התחייבויות קורמות לא אצליח להשלים את הקורסים בשנה הקרובה אלא רק בשנה שאחריה ואז מבחן ידע שנחשב מבחן קשה. המשמעות מבחינת שנים היא כזו: 

2021 - פסיכומטרי. 

2022- הגשת מועמדות ל 6 , והשלמת קורסים ל 4 שנתי. 

2023- מבחן ידע, הגשת מועמדות ל 4 שנתי ול6 (במידה ולא התקבלתי בשנה הקודמת). 

2024- קבלה.. 

זה המסלול שמצפה לי רק לקבלה במידה ויהיה לי הרבה מזל... 

בשנים האלה אני יכולה להספיק לסיים מיילדות ולהתחיל תואר שני בסיעוד , שזה דבר שברור לי שאוכל לעשות.. לעומת רפואה שזה לא בטוח ויכול להיות שבזבזתי 3 שנים לשווא... כמובן שאמשיך במקביל לניסיונות הקבלה לעבוד כרגיל בתור אחות... 

השאלה האם לתת לזה צ'אנס , מצד אחד אני אומרת , אולי עדיף לנסות ואם לא אתקבל אדע שניסתי ולא הצלחתי ואז אהיה יותר שלימה על המקום שלי.

וכמובן, שכל התהליך עולה כסף... שזה גם שיקול

ללכת על "הכל או כלום" או על לבחור בפשרה. 

לדעתי, השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך באיזה מקרה תרגישי גרוע יותר - אם תנסי ללכת ללמוד רפואה ולא תצליחי או שמראש תוותרי על החלום ותתפשרי על מיילדות ותואר שני? 

זה מאוד אינדיבידואלי. 

אני חושב שבמקרה הכי גרוע, אם תתחילי מילדות ותואר שני בעד 3 שנים - לא יקרה אסון. 

עיכוב קל להיות מוכנה לשלם כדי ללכת בעקבות החלום - אבל כפי שכתבתי, זה מאוד אינדיבידואלי. 

אגב, אני חושב שאם היו לך ציונים מספיק גבוהים בתואר הראשון, אתה יכולה לנסות להתקבל על סמך הציונים הללו לרפואה. 

ראשון. 

אבל אכן, כנראה אני לא באמת מרפה מזה, עובדה שאחרי שאני עובדת כמה שנים בתור אחות שזו באמת החלטה טובה אני עדיין חולמת.. וכנראה לא אפסיק גם כאשר אסיים דוקטורט בתחום אחר.. 

מצד שני, זה חסר אחריות לרדוף אחרי חלום כזה שידרוש מהמשפחה הרבה, הן בזמן הלימודים והן לאחריהם בתקופת ההתמחות. אני רואה את המתמחים אצלינו הם עובדים משהו כמו 300 שעות בחודש! משרה מלאה של אחות היא חצי מזה!! ברור לי שאני מאוד אהנה מהתפקיד אבל המשמעות למשפחה היא דרמטית... 

במיוחד כשאר זה ניראה קצת חוסר אחריות לרדוף אחרי חלום כזה כשיש משפחה לחנך ולפרנס. אוף! האמת שהחלות הכי גדול שלי היא פשוט לא לרצות את זה, להרגיש טוב עם עצמי ולהתקדם בתחום שלי, בו אני מוערכת ואהובה. 

נשמע שאת מודעת לכל השיקולים ולהשלכות - זה פשוט ענין של תעדוף.  

בעיקרון, יש התמחויות פחות תובעניות כמו רפואת משפחה (זו ההתמחות של מי שהזכרת בתגובות קודמות) - ואז אין 300 שעות בחודש וגם קראתי השבוע שרוצים לבטל את השנה סטאז' (אבל אי אפשר באמת לדעת). 

מה שכן, רופאי משפחה עובדים בעיקר בקופ"ח ופחות בבתי חולים. 

מבחינה כלכלית - כנראה שבטווח הקרוב זה פוגע, אבל בטווח הרחוק, זה משתלם. 

חוץ מזה, לגבי הקשיים - ברור לי שזה לא ענייני, אבל אני חושב שזה מאוד תלוי איך החצי השני מקבל את זה וכמה הוא מוכן לקחת על עצמו. 

לא שווה לי את המאמץ .. לא מעניין אותי... הכינוי "רופאה" הוא פחות מה שמושך אותי אלא העבודה בבית החולים, לא מתחברת בכלל לעבודה בקהילה.. נמשכת יותר או לזיהומיות זה כולל רפואה פנימית וילדים, קרדיולוגיה מאוד מושך אותי..  או לתחום המשלב כירורגיה במקביל לרפואה פנימית שזה יותר גניקולוגיה (אם כי זה פחות..). 

בהחלט!! בן הזוג זה "ה" שיקול!! לפני הסיעוד זה עלה, והוא אמר לי "ואת בטוחה שלא תרצי רפואה אחרי? " ואני עניתי "כן ! אהיה שלמה מהמקום שלי" והוא אמר: "קשה לי להאמין, את רק תסיימי, תראי את הרופאים במחלקה וזה לא יספיק לך ותרצי רפואה" ובכלל הוא חושב שרפואה זה מקצוע גרוע (אמר את זה גם לחברים שלו ששקלו ללמוד.. כך שזה לא קשור כלל אלי..).

הנושא עלה לאחרונה כשהחלטתי ללמוד לפסיכומטרי, הוא היה קצת מאוכזב, ואני מנסה לנחם "אני רק מנסה רוב הסיכויים שלא אתקבל.." ותשובתו: " לא! ברור לי שתתקבלי לכן אני חושש! אם לא היה סיכוי שתתקבלי לא היה אצלי שום חשש, ולא היה אכפת לי כלל מזה שאת לומדת לפסיכומטרי". אך בסופו של דבר, אנחנו די תומכים אחד בשני, בשנים האחרונות אני פרנסתי כשהוא למד ואני מוכנה להקריב דברים למענו (זו הסיבה שבגללה אין סיכוי שבשנה הבאה אלמד מילדות, תואר שני או אשלים קורסים.. )ועל אף החשש בסופו של דבר הוא רוצה בטובתי ואני בטובתו. ואם אתקבל נעבור דירה למקום בו יהיו לנו משאבי תמיכה טובים יותר (ליד ההורים..), על מנת להקל עלינו, (ההורים מתים שנעבור לידם , בלי קשר.. ). 

היא כדי שלא ייפול על בן זוגי יותר מידי.  

ולכן אני קוראת להחלטה של המילדות והסיעוד "ההחלטה האחראית". 

חייב לציין שאני די מסכים עם בעלך - זה מקצוע גרוע בעיני. (מבחינת תנאים, לא מבחינת השליחות). 

נשמע שאת מאוד מודעת למה שזה ידרוש ושיש לך תמיכה בבית - ואת צריכה להחליט אם את מוכנה לעשות את ההקרבות הנדרשות כדי להגשים את החלום. 

(אם את רוצה, אני יכול לשאול את אותה רופאה שדיברתי עליה קודם אם t, יכולה להתייעץ איתv - אבל היא רופאה במשרה מלאה ועם משפחה מרובת ילדים, אז אני לא יכול להבטיח כלום).  

ואז אחרי שיהיה לך הכל מול העיניים תראי מה השלב הבא שבא לך ולכי עם הלב

אם יש יותר מדי פחדים ומניעות,אז לא. אבל אם הלב רוצה ושואף,אז כן,לכי על זה

בינתיים תגידי לעצמך, עד שאין פסיכומטרי - אין מה לחשוב על זה.

שמעתי שאפשר ללמוד שנה ראשונה רפואה (שנת מעבר) באוניברסיטה הפתוחה. אם בסוף שנת הלימודים הראשונה מקבלים ציונים כפי הנדרש ,אז בשנה השניה בלי פסיכומטרי

באופן אוטומטי  ניתן לעבור ללמוד רפואה באוניברסיטה . יש הסכמה בין האוניברסיטאות. בדקי את זה

הי

למען הגילוי הנאות- אני אחות חדשה.

במהלך הלימודים הספקתי לעבור את התהליך של המחשבות למה לא הלכתי לרפואה (יכולתי).

אני חושבת שכל מה שיענו לך פה לא יהיה שווה למענה שתעני לעצמך במדויק:

מה יש ברפואה שאותו דווקא את רוצה, ואין אותו בסיעוד?

הילה?

יוקרה?

סמכויות?

שכר?

הרי בסופו של דבר אם המטרה היא לטפל באנשים ולעזור להם, אני אישית חושבת שהאחיות נמצאות שם בשביל המטופלים הרבה יותר מהרופאים.

וגם למי שפחות מכיר את המקצוע מקרוב, אני רואה חובה לציין את הדברים הבאים:

יש חוסר צדק במעמד שיש היום למקצוע הסיעוד.

הרופאים מקבלים המון קרדיט, ובהחלט מגיע להם. אבל לא רק להם!

חושבים שלהיות אחות זה בקטנה; לא מעריכים, מזלזלים, אפילו אחיות בינן לבין עצמן מזלזלות!

"בסך הכל לחלק תרופות, בסך הכל להשגיח על חולה... מה כבר צריך?!"

מודה, גם אני הייתי ככה. רק אחרי שנכנסתי לתחום הבנתי עד כמה תדמית האחות שהכרתי הייתה לא נכונה, ועד כמה המקצוע הזה דורש. קשה להסביר למי שלא בפנים.

(לצערי לא חסרות אחיות שמביישות את המקצוע, הן מקצועית והן אנושית. אבל זה לא שונה מרופאים או כל מקצוע אחר. תמיד נמצא את הדפוקים והסתומים בכל מקום, כמו שנמצא את המדהימים)

מאחלת לך שתמצאי תשובה כנה עם עצמך

וגם לרצות רפואה בכל זאת, ולוותר כי החיים לא מאפשרים- זה אמנם צער גדול, אבל לפעמים זו ההחלטה הנכונה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....