אתמול היה צריך להיות ה יום...
הייתי מוכנה כמעט לגמרי, ובבדיקה האחרונה, האחרונה...
לא.
לא.
שומו שמיים.
כמעט נשברתי. די, ריבונו של עולם...
מה אתה רוצה ממני?
לא בהתרסה.
באמת בניסיון להבין.
איזה מסר אתה רוצה להעביר לי בזה?
למה?
הייתי כל כך מבואסת,
כל כך עצובה,
כל כך חיכיתי,
וספרתי,
כל כך התאמצתי,
והזזתי דברים והקדמתי נסיעה ולא התאפרתי והתרגשתי ו...
ולא.
לא.
אני לא צריכה לתאר את הכאב, הדמעות, ההרגשה----
וזה ליווה אותי גם היום. התחושה המכווצת הזאת.
ניסיתי לשקוע בנושאים אחרים, להסיט את המחשבה והרגש.
קראתי בתשומת לב שרשורים כאן בפורום, וניסיתי ממש להבין את המקום ממנו הם נכתבו... את הכאב.. להזדהות ממש.
ועניתי באמת מהלב ומתוך מחשבה.
ואז הגיעו, כמו משמיים, המחמאות שלכן... כמו מים קרים בקיץ לאדם מיובש....
והן עשו לי טוב בלב. כפשוטו.
המתיקו את הצער.
עדיין עצובה, עדיין קשה לי, אבל הרבה פחות. בזכותכן...
אז תודה🙂❤️
במיוחד ל
@YNZS
@אמאשוני
@הבוקר יעלה
🌷
ותודה🙂🌹
הלך לי?
וגם אני למדתי משהו על הדרך...
