אז ככה
כשהייתי ילדה מישהו מהקהילה הוציא ספר. שבזמנו הספר הזה היה ממש משו בלתי רגיל, תמונות ממש מושקעות של העלילה, כתיבה. פחות או יותר טובה (בזמנו זה היה נראה ככה לפחות, הייתי ממש קטנה) אז כן, זכרתי שכמה מהמבוגרים שקראו את הספר העירו על חוסר מקוריות מסויימת והעתקה מיצירות ספרותיות אחרות
אבל עכשיו, בלי קשר לשומדבר בעליל, ראיתי סרטון ביקורת של איזה יוטיובר שאני רואה כמפיג שעמום על סרט ילדים מלפני חמש עשרה שנה, ותאמינו או לא, כל סצינת הקרב הדרמטית, ועוד כמה סצינות נרחבות, מועתקות אחת לאחת!
כלומר, לא העלילה, כמובן, זה היה ספר לילדים חרדיים, אבל דמות הנבל, על תלבושתה ותסרוקתה, העובדה שהגיבור לא זוכר מאומה על כוחו ויכולותיו, הדמות המוארת שמדריכה אותו ועוזבת אותו ברגע המכריע, הקרב ההזוי בינו לנבל, ההר בלתי ניתן לטיפוס שבסופו אבן חן בלתי אפשרית, החלק המגוחך שבו הוא גואל את הנבל וביחד הם מביסים את הרוע הגדול.
ארררר נמאס לי
נמאס לי מדברים כאלה!
אנשים הם מטומטמים ואינלי כח אליהם
זה כמו שג'רי סיינפלד אמר: הבעיה עם בני אדם היא שלא משנה כמה את רוצה לא לחבב אותם, או להסתייג מהם, פתאום הם עושים משו אחד טוב. וגוררים אותך בחזרה. זו מערכת יחסים מתעללת מה שיש לנו כאן. עם בני מיננו. אנחנו ממשיכים להאמין שהם יפסיקו לעשות את זה.
חשט!

הצחקתם אותי...