עשה לי עצבים לראות את כולם צוחקים ורק אני בבאסה חחח

יאווו את קורעתתת

אלא לתת לזה מקום

קרה לי בתחילת הקורונה שהייתי ממש בפחד מכל הסיפור,ממש הרגשתי לא נושמת

ומה שעשיתי זה לתת מקום לפחד הזה,להרגיש אותו הכי חזק,להכנס למקום הזה שבו אני לא נושמת (למרות שזה נשמע הפוך,שאני אמורה לנשום נשימות עמוקות וכו)

וזה השתחרר,זה היה מדהים

רק אז לעשות משהו נחמד

לא לפני, לא לנסות להדחיק על ידי דברים נחמדים ותחביבים

לא לכולם יש את הכח לצאת ממצב א למצב ב כמוה

אבל המטרה היא לא רק לחסום לחסום לחסום.לנסות בכוח להיות שמח.

מותר להיות עצוב,עם אנרגיות נמוכות. בלי רגשות אשם.לכל אחד יש את זה. הלי להרגיש שאני דפוק כי אין לי מ צב רוח. מותר.

אם מפחיד מדי להיות שם,אז לא חייבים ללכת עד הסוף

לא מומחה ולא עברתי הכשרה וכדו', אבל מפה ומשם, 

להלחם בהרגשה אף פעם לא טוב, היא חזקה מאיתנו, עדיף לתת לה את המקום שלה, להרגע, ואז להתעסק במשהו אחר, כמו שהיא כתבה, עימות חזיתי נידון לכישלון.

וגם אם לא תמיד, לפחות ברוב רוב האנשים, ככה שהיא צדקה עם העצה שלה, ויותר מסוכן יהיה אם ייעצו כאן הפוך..

"הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם.. מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא"..

אנחנו קוראים בכל בוקר שה' רופא לשבורי לב

ומחבש לעצבותם.. ובהמשך הפסוק כתוב- מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא.
מה הקשר בין רופא לשבורי לב לבין מונה מספר לכוכבים?

אלא מה, ה'  רופא לשבורי לב, מרפא אותם, מחבש עצבותם,

מעביר להם את העצבות. באיזה אופן הוא עושה את זה?

מה זה נקרא אדם שבור? אדם שבור אומר לעצמו- שמע, את המצב שלי אני יודע,

אחד ועוד אחד אני יודע שזה שניים, אני יודע לחשבן, חשבנתי את הדברים ואני בדילמה רצינית.

כנראה יש לי גם פגמים וקלקלתי, הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי..
אז שמע, אני תקוע,

ואני גם לא יודע איך לצאת מהסיפור מכיון שאין שום סיבה לכאורה שזה ישתנה
כי אני יודע לחשבן דברים ואני רואה שאין מוצא..

אז אתה אומר לי- 'אמונה' אבל המציאות טופחת לי על הפנים וזה עוד יום ועוד יום..
ואני מבין גם את ה' למה זה.

אני אדם עם יראת שמים ואני יודע לחשבן דברים ואני מבין שזה עונש כזה, תשמע, זה חשבון ואין סיכוי לצאת מזה אי פעם..
אז אני מבין שמצבי קשה ואתה אומר לי- תתחזק, תתחזק- אבל אני מבין את המציאות ואני לא רואה מוצא,

זה מאד יפה להגיד לי 'תתחזק' אבל אני לא רואה פתרון.. אז אני שבור.

ז"א מכיון שחשבנתי את הדברים ויש לי קצת יראת שמים

אז הבנתי שהמצב שלי עגום ולכן יש לי אזלת יד וכבר אין חשק לייצר כלום

כי כבר אין סיכוי, אז התוצאה זה כבר ייאוש, אז אני מיואש, מה אתה רוצה ממני, אני שבור.

אז אומר לו הקב"ה- נפלא מאד. החשבון שלך עד לפה היה נפלא. אתה יודע איך אני מרפא אותך?
אני נותן לכל אחד מהכוכבים מספר.

אתה רואה את כל הכוכבים הקטנים בשמים? מה אתה רואה שם? אינסוף כוכבים, אינסוף גלקסיות, קוסמוס נוראי, ענק..
תדע לך שכל אחד מהכוכבים האלה מסומן אצלי עם שם ומספר!..

ז"א, אתה חושב שהבעיה שלך, בגלל שהיא מסובכת,

הנחתי את התיק שלך למטה מתחת לכל הערימה, עם המקרים הקשים,

ועכשיו אני מטפל רק במקרים הקלים. המקרה שלך, אתה יודע,

יבוא איזה יום, נטפל בו גם כן, אתה מקרה קשה.. אני קודם כל לוקח את התיקים הפשוטים.

התיקים הכבדים, אני מתעסק אתם בזמנים מיוחדים. בינתיים התיק שלך נמצא בפנים שם באיזו מגירה חשוכה.
 

אז תדע לך, זה בכלל לא ככה.. התיק שלך מול העיניים שלי כל הזמן!!!
לכל כוכב יש שם וכל כוכב אני רואה אותו הדבר בדיוק, ואתה מול העיניים שלי כל הזמן!
ושלא תחשוב שלרגע אחד נכנסת לקטגוריה של תיק כזה ישן שלא מסתכלים עליו.
כמו שאני יושב ומחשבן כל רגע את כל הבריאה של כל אחד ואחד מאתנו שיהיה לו הכי טוב עלי אדמות עם כל הפונקציות של עבר הווה ועתיד.. כל החשבון המסובך, עם כל הגלגולים והכל, אז אני עושה את זה עם כל אחד בנפרד, אף אחד לא נעלם לי!.. 'אין שכחה לפני כסא כבודך'

אז אותך, שאתה הבן שלי אותך אני אשכח?

ז"א איך אני מרפא את השבורי לב, אני מודיע להם, תדעו לכם,

כמו שהכוכבים, אף אחד לא נעלם ממני באינסוף כוכבים האלה,

ולכל אחד יש שם מוגדר ומדויק וזה לא סתם איזה אוסף כזה, מקבץ כזה של כוכבים שאתה אומר- מי יודע בכלל איפה זה מתחיל ואיפה נגמר.
אלא כל אחד מסומן ומקוטלג, הכל אני רואה.. אז דע לך שגם אתה נמצא אצלי מול העיניים כל הזמן.

בשם הרב מאיר שלמה

מעורב בזה טעם מיין נסך

אם כבר הגעת לכאן, יש לך נסיון בשיווק דיגיטלי?

בכל אופן, הנה הגרסה הכשרה. אל תשכח להזמין לצ'ייסר אם לא לשוט.

גלנפידיך - Kosher Liquor

יש מי שמתירים מטעמים כאלה ואחרים, אבל ברור שיש בזה טעם בלוע של יין נסך (אין הבדלים בין ה18).

ה12 כשר לכל הדעות עד כמה שאני יודע, אבל ממה שכתוב ב"ליקר כשר" כתוב שזה רק "יותר כשר" מה18.

מה אתה צריך בשיווק דיגיטלי?

והמחמיר תבוא עליו ברכה. 

ברגע שיש מי שמתיר, אני שם. ולו רק בכדי שלא ירגיש לבד אשב שם ואשתה אתו.

יש לי כמה שאלות לגבי מערכות של דפי מסר, דפי נחיתה ולידים. 

אפשר לשלוח מסר

ונראה לי שהדבר הסתדר לי בינתיים. (: 

אבל אדע למי לפנות. 

תלוי גם באיזה כמה ובאיזה סיטואציה אבל אלה בעיקר מאוד עוזרים..

לפעמים גם תפילה.

אבל מוסיקה שקטה ויפה עוזרת להחזיק את הראש מעל המים, עד שהגל יעבור.

מאז החתונה, גם נוכחות של אשתי עוזרת מאוד.

לרוב, שום דבר לא יביס את הדיכאון עד שהוא יעבור מעצמו.

יש כמה אנשים בודדים שמכירים אותי ממש טוב, וכשאני נכנסת או אפילו מרגישה שאני מתחילה להכנס ללופ כזה אני מדברת איתם, על זה, על הדאון או החרדה או המחשבות השליליות והם מרגיעים אותי, במשך הזמן למדתי לעשות את זה לעצמי, שמתי לב שמה שהכי מרגיע אותי זה שהם מעלים לי את ביטחון ומאמינים בי אז אני משתדלת לעשות את זה לעצמי אם זה מתאפשר, וגם בזמנים נוחים ורגועים לשפר את זה..

אפשר גם לדבר על זה עם עצמך עם ה', ממש לספר לו ולבקש ממנו עזרה, אם אתה לא יכול אפשר להגיד תהילים או תיקון הכללי זה פותח את הלב..

חוץ מזה, להסיח את הדעת, לשמוע ולשיר שירים בקול, 

יש כאלה שאומרים להתעלם מזה, אני לא אוהבת, מרגיש לי הדחקה יותר מדי 

להבין שכל העולם הזה לא רציני וכל מה שה' עושה הכל לטובה.

כמו שהרב שלי אמר פעם- כמה שבנאדם עשה שטויות בחיים שלו ככה מידה כנגד מידה הוא צריך לשמח את עצמו במילי דשתוטא.

דבר ראשון להבין שאני רוצה לצאת מזה. ואז לשמח את עצמי. לא לחשוב.

בהצלחה

זה באמת עוזר ומרגיע את הגוף.

בהתחלת לא האמנתי כי חשבתי שאני צריכה משהו קצת יותר עמוק, כמו איך להתייחס למחשבות והחרדות שלי ולא משהו חיצוני.

אבל אחרי שמתרגלים נשימות של שאיפה עמוקה ואיטית ונשיפה איטית גם כן. במשך כמה דקות. ממש מרפה את הגוף, מרחיק קצת את המחשבות.

זה מעין עזרה ראשונה מועילה. צריך לתרגל את זה עד שאיזה עוזר. בהתחלה דקה, אפילו חצי דקה, כמה שמצליחים. לאט לאט לעלות ל5 דקות. וכמובן אפשר גם יותר. 

הוראות מדוייקות: שאיפה 5 שניות, נשיפה 5 שניות. האמת יש כל מיני סוגים. זה מה שעזר לי. אבל הכי חשוב שהשאיפה תהיה עמוקה, לתוך הבטן, מרגישים שהבטן מתנפחת. (ולא החזה, כמו בנשימה רגילה. אפשר להניח יד על הבטן ויד על החזה ולהרגיש מה זז) וחשוב שהנשיפה תיהיה איטית.

ממליצה לנסות. יש אפליקציות שעוזרות למדוד את הזמן של השאיפה-נשיפה.

עם אנשים

עם חברים או אפילו באנונימיות ברשת

לדבר על פחדים-עוזר

ואז מקלחת טובה

אני אוהבת ללכת לים או לכל מקום אחר שמרגיע ופשוט לנשום את הכל-
לנגן, לכתוב, לצייר, לבהות באוויר או כל מה שאתה אוהב..
לא תמיד זה עוזר לטווח הארוך, אבל לרגע עצמו זה עושה טוב.
אם זה בגלל משהו ספציפי אז לדבר עם מישהו קרוב,
אבל לפעמים זה גם סתם ככה בלי סיבה, משהו פנימי יותר, ואז פחות לדבר, אולי לשתוק עם מישהו..
לראות סטנדאפ, סרטים מצויירים משהו שמשמח.
ו..שוקולד, מרכך כל כאב. 

מתחברת גם לתגובה מעליי, סתם נבהלים מהמילה טיפול, בפועל זה פשוט לאפשר למישהו לעזור לך להבין את עצמך.
ובסוף זה די חלום להבין את עצמינו, לא?
אבל מבינה לגמרי גם את אנטי..

השאלה אם זה סתם רגע/ תקופה או משהו עמוק/ארוך יותר, בתכלס רק אתה יודע.

לפעמים זה פשוט לתת לזמן לעבור- כמו שהמועקה מגיעה בסוף היא גם הולכת (כותבת לך אבל לגמרי גם לעצמי..).

ומדבר על זה עם משהו שאני סומך עליו

חיסרון: יכניס אותך לחובות

אני לא יודע איזה רכב אתה מתכנן לקנות והאמת אני גם לא כזה מעודכן בטווחים אבל אם אינני טועה רכבים חדשים הם בערך 70K צפונה יכול להיות יותר, משומשים במצב טוב 25K+ (זול), וכמובן אפשר לקנות גם גרוטאות שמתפרקות תוך כמה חודשים בפחות מזה.

כאמור אני לא בקי במחירים אז אני מצטט מזיכרון מעורפל ומגוגל אבל זה מאוד משתנה למטה זה הערכה גסה מינימום

זה אומר שתצטרך לעבוד בערך שנה או שנתיים רק כדי לקנות את הרכב במזומן. אם במימון אז מתווסף הרבה.

תוסיף דלק לפי הנסיעות (דלק כזה זול) אם אתה נוסע הלוך ושוב לעבודה ולעוד כל־מיני מקומות אני מניח שנע בין 1000₪-2000₪

תוסיף טסט שנתי 150₪~ בהנחה והכל תקין

תוסיף אגרת רישוי סביבות ה־1000₪ בשנה

תוסיף טיפול לרכב 500₪~ פר טיפול

תוסיף ביטוח חובה יקר פיצוצים לנהג צעיר (כמה אלפי ש"ח בשנה) לא כולל ביטוח מקיף (מניח שאם זה רכב זול אז גם לא יבטחו אותו)

כמובן בהנחה וזה רכב משומש זול יש סיכוי גדול יותר שיהיה צורך בהחלפת צמיגים / רכיבים / כיו"ב כל הדברים האלה יקרים פיצוצים. אם נגיד הלך לך המנוע ואתה רוצה לתקן ואין לך כסף בינתיים אתה מושבת וממשיך לשלם על הרכב.

או לחילופין אתה יכול לשלם חופשי חודשי ארצי שנתי 3780₪ ואם יש לך הנחות אז אפילו חצי מזה + הבוס שלך אמור לממן לך את זה

ואתה יכול לטחון את כל הארץ הלוך ושוב כמה שתרצה ולישון תוך־כדי נסיעה.

אני לא עומד להכניס אותי לחובות. אם אני קונה זה רק בתנאי שיש לי את היכולת להחזיק אותו לבד. יש בהחלט רכבים זולים יותר מהמחיר שכתבת שהם בסדר גמור לשימוש שלי, אבל אתה צודק מבחינת ההוצאות.

למה אתה מתכוון שהיתרון הוא שופוני?

מניח שיש יותר זול מזה

האם וואו? זה איני יודע

ואם לא וואו אז צריך לקחת בחשבון שצריך להחליף א' ב' ג' ד' ה' ו'

ובשלב מסוים הרכב "מתעייף" ואין מה לעשות כל־כך חוץ מלהחליף

לעניות דעתי ביחס למשכורת שאתה מדבר עליה (בהנחה שאין לך שום הוצאות אחרות) זה נתח ענקי שנותן יתרון מועט מאוד על־פני תחבורה ציבורית ומוניות

זה לא בהכרח יכניס אותך לחובות אבל בשלב מסוים קלטתי שהרבה אנשים מסביבי מרוויחים כמוני או יותר (לרוב יותר) אבל המצב הכלכלי שלהם גרוע משמעותית ובסוף ה־פקטור תמיד היה הרכב

לגבי שופוני גם אין הכוונה כפשוטו כן יש לזה קצת יתרונות של ניידות אבל מעשית היתרון הוא זניח זה יותר פסיכולוגי

מעשית צריך לעמוד בפקקים, לחפש חנייה, לפעמים יש דו"חות (קורה לטובים ביותר), יש סיכוי נמוך אבל קורה לכולם בשלב מסוים להיתקע באמצע הדרך וגרר ובלגן

צא וחשב כמה יעלה לך להחליף את כל הנסיעות המיוחדות במוניות

נניח נסיעות רגילות כמו עבודה וחזור / נסיעות ארוכות בתחבורה ציבורית

אבל כל־מיני דברים של להסיע בחורה / לסחוב רהיטים / סתם לנסוע בעיר מונית יכולה לסגור את הפינה בקלות

נניח 10 נסיעות במונית בחודש 300₪-400₪ וכמה כבר בן־אדם יכול לנסוע במונית

אם אתה גר בפריפריה קיצונית (נניח לא יודע, איזה כפר ערבי נידח בצפון) יכול להיות שיש בזה משהו אבל גם אז איני יודע

אם אתה מרגיש ששוה לך להוציא על זה בסביבות 2000 ש"ח, זה תלוי ברמת חיים שאליה אתה מתרגל...

זמן זה פרמטר חשוב בחיים

בדיוק כמו שאנחנו מחזיקים מכונת כביסה. מייבש ומדיח.

גם רכב זה על אותו בסיס

שילוב של נוחות+חיסכון זמן

על מכונת כביסה מייבש ומדיח אתה לא עושה טסט, דלק, ביטוחים, חניונים, מוסכים, אחזקה, ריביות, לא דומה ולא קרוב.
 

בירושלים ובמרכז ובערים חרדיות לרוב עדיף לחיות בלי רכב, ביו"ש לרוב אין לך ברירה.

אבל זה על אותו משקל.

אומנם מחיר גבוה יותר, אבל זה כסף תמורת נוחות + זמן

ובאמת יש כאלה ששמים בחצר כזה

לי אישית אין חצר, אז אין לי את הדילמה הזאת

ויש סבירות גבוהה שאם היתה לי חצר הייתי שם שם בריכת אינטקס

אם השכר של מיודענו הוא נניח 50₪/שעה

וההוצאה על רכב זה נניח 2000₪ בחודש

אז הרכב צריך לחסוך לו 40 שעות בחודש מינימום כדי שזה ישתלם.

או משהו כזה.

לכן זה שיקול של עלות תועלת

במקרה שלו לדעתי זה לא כדאי

אבל יש כאלה שזה שווה להם

(ושווה זה לאו דווקא רק חיסכון כספי. כי רכב לא מביא בדרך כלל חיסכון כספי)

תמצא הרבה יותר חרדים מקרית ספר בלי רכב כי הם התרגלו לרמת חיים אחרת, ואין להם שום סיבה להוציא עוד הרבה כסף בשביל זה (וגם בשביל חופשה בחו"ל נגיד), כמובן זה כלול בנוחות ובזמן כדלעיל.

השאלה האם אתה חושב שזה מוצדק

יתרונות: נוחות

חסרונות: עלות

זה בגדול

חוזרים מהעבודה יש זמן להסתובב בחוץ בשמש

מלא זמן להכנות שבת ומנוחה לפני

ים זמן לשיעורי תורה בשבת

ולעייפים סוף זמן ק"ש זז שעה קדימה

פעם הייתה לי אפליקציה שמשתמשת בסמארטפון כעכבר. אולי זה יהיה נחמד.

אפשרות שניה תוכנה כמו TEAMVIEWER/ANYDESK שתשלוט על המחשב מהטלפון ואז אפשר לצייר.

אבל האמת היא שלא חושבת שעשיתי סקר שוק ממש מקיף

לוח גרפי Wacom Intuos Small CTL-4100 בצבע שחור

)

יש כאלה פשוטים לכתיבה רגילה?

ורעיון באמת לשאול את הנהלת המוסד אם הוא יכול לקבל מהם כזה.

למרות שלא רצה עוד משהו שמתחבר לאינטרנט...

אבל איך אפשר לעשות זום במקביל? בשביל זום המכשיר צריך לעמוד ובשביל כתיבה נוח יותר שהוא ישכב...

שתי אפשרויות:

הוא מנהל את השיעור ב zoom מהמחשב האישי, בשביל המצלמה והקול.  וגם מתחבר לאותו שיעור zoom גם דרך ה tablet.

מהטאבלט, מבצע Share Screen. כך כולם יראו את מה שהוא כותב, בזמן שהם ממשיכים לראות אותו דרך המחשב.

ואם רק דרך ה tablet:

• לחיצה על כפתור Share (שיתוף).

•לבחור ב-Whiteboard כדי לפתוח לוח חלק לכתיבה.

• או לבחור ב-Screen כדי לשתף את כל מסך הטאבלט

תנסה לערבב את השכל והלב, אולי זה יעזור

אלא להבין מה אתה רוצה שיצא ממך

זה באמת מורכב.

חשוב בעיני לברר את המצפון, מאיפה הוא מגיע? מאיזה הקשרים ובאיזה סיטואציות או בחירות הוא עולה? כשאתה מתנהל על פיו אילו רגשות עולים לך? מצפון יכל לנבוע מהמון מקומות, חיצוניים מאוד עד פנימיים מאוד, חשוב לשים לב מאיפה הוא נובע.

ושאלה שעוזרת לי לברר את הדרך-

מה מהרצונות פונה החוצה ומחפש את המילוי מדברים חיצוניים ומה מהרצונות נובע מתוכך ונוגע לבחירה שלך? לרוב רצון שמחפש את המילוי בדבר חיצוני (כשיהיה לי, כשאטוס, כשאשיג משו) הוא דמיוני ולא באמת ימלא אותך, אבל רצון שנובע מתוכך, שלרוב גם יתלווה בעמל ובגבורה מסויימת הוא זה שתרגיש איתו שלם.

זהו וכמובן שהדרך היא שלך אז התשובה היא רק אצלך🫵🫵 בהצלחה אהוב!

שצריך לזרוק משהו ליצר הרע (אם זו הכוונה ל"מה שבא לי";

לא משהו שהוא ממש נגד התורה ושעלול להזיק לך בהמשך

אלא למשהו שהוא לא נורא - לא כל כך תורני, לא כל כך

כמו שהמשפחה או מישהו קרוב מתנהלים לפיו, משהו

שאתה רוצה אבל לא בלי גבולות לגמרי. 

לא יודעת למה אתה מתכוון ב"מה שבא לי",

אבל אביא דוגמא מעצמי:

שמעתי וראיתי פעם אחת ביוטיוב מוסיקה

שממש לא משלנו. קובנית. חושנית.

(כמו אצל כל ההיספנים); האזנתי

שוב ושוב ושוב- וממש התמכרתי.

הרגשתי קצת רגשי אשמה - זו מוסיקה

ומילים כל כך לא יהודים. אבל אחרי כמה

זמן, זה עבר לי. כלומר, אני יכולה להאזין

ולהינות, אבל לא כמו האובססיה הראשונה

שהיתה לי.

אם לא הייתי מרשה לעצמי להאזין,

הייתי אולי מרגישה נורא צדיקה אבל

גם מרמור וכעס והרגשת חנק.

אותו דבר לגבי ספרים;

ספריה ציבורית - יש אנשים

שהיא טאבו לגביהם. ובאמתא

רוב הספרים המודרנים הם

זבל. ממש. גסים לשמה....

אבל אוהבת לקרוא אז אני

כן הולכת ונזהרת; אם זה

מהסוג הזבלי, אני לא נוגעת

משתדלת ספר שאם יש

בו דבר מה לא צנוע, זה

לא יהיה לשמה...  מבין?

אותו דבר לגבי ספר שכותב

על נושא שאני אוהבת.למשל,

טבע, צמחים, חיים של מישהו

בטבע.... אבל אם יש שם 

אפיקורסות וליצנות מהסוג

הגרוע, אוותר. 

זה הקרבן שלנו לקב"ה.

לא פשוט ללכת על גשר צר...

ואם נופלים לעתים לאחד הצדדים,

להשתדל להיזהר שזו לא תהיה 

נחיתה קשה מדי, שאחר כך,

עלולים לשלם עליה ביוקר....

אז זורקים משהו לכלב התאב הזה

איזו עצם קטנה. ולבקש מהשם

שנסתפק בזה ונרגע מזה.

בהצלחה!

לא מחכים לו באמת. לא ככה? עסוקים עסוקים, נגרפים

בזרם השוטף של החיים ושוכחים להרים קצת את הראש

למעלה, מן הגלים - להביט בשמים....לקוות, להאמין

שתהיה גאולה. אולי עוד מעט? למה לא בעצם?

כדי להתכונן לעליהנלרגל של כל היהודים יחד, כרגע נדבר רק על היהודים, לא על כל העולם, צריך כמה דברים.

דבר ראשון בערך להכפיל את קיבולת החשמל, המים והביוב בירושלים פי עשרות.

לפתח את תחום המלונאות והתיירות בירושלים באלפים.

לייצר כבישים, חניות, מסילות רכבת דרכים לעליה לרגל בצורה משוכללת הרבה יותר.

להכפיל פי כמה אלפים את מספר הבהמות להקרבה.

זה רק רק על עליה לרגל לירושלים בשביל היהודים מתוך הנחה שהעולם ירשה לנו בכלל לבנות את בית המקדש בלי להלחם בנו עד טיפת הדם האחרונה.

אחרת צריך להעמיד צבא ענק שכולם ישרתו בו כולל כולם ויצטרכו להקדים את העולם טכנולוגית הרבה יותר ממה שיש לנו עכשיו, צריך להכפיל פי 3 את שעות לימודי המתמטיקה והמדעים בבתי הספר לפחות.

צריך גם לוחמים כמובן, צריך לחנך מגיל אפס את ההילדים לקראת המלחמה הגדולה על ירושלים והמקדש.

כל זה לא יספיק כי במלחמת ששת הימים כבר היה הר הבית בידינו אבל ההנהגה מסרה אותו לוואקף, צריך לגדל דור של מנהיגים בעלי עמוד שדרה שמבינים את גודל השעה ואת גודל המשימה.

כרבי שלמה זלמן אוייערבאך נשאל על בניין בית המקדש הוא ענה "יש היום מספיק מחלוקות בשביל להחריב מקדש בנוי" זה היה עוד לפני הרפורמה המשפטית, הביביזם, הקפלניזם, הפרוגרסיבים, הטוויטר והפייסבוק.

את תפקידי הכהן הגדול, הסגן וראש לויה וכל התפקידים הנצרכים בשביל לתפקד במקדש ינסו להשתלט עליו בצורה פוליטית, איך אני יודע? ניחוש מושכל בהתבוננות על הרבנות הראשית ועל משרד הדתות ועל בתי הדין הרבניים, אין סיבה שלא יקרה אחרת.

מי שרוצה להחזיר את בני עלי הכהן שיסתכל על איך עובדי המדינה במשרדים האלו נראים.

הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב הם בקטע? לא בקטע? אנחנו רוצים אותם בגאולה? לא רוצים אותם? מה נסגר איתם?

אני יכול להמשיך עוד ועוד למה אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל פני משיח אבל אני מניח שהרעיון הובן.

רעיון מיסטי ברובו שלא מתאפשר בגלל בעיות טכניות? או שאתה ציני🤷🏼‍♀️

להקת הנח"ל שרה "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".

כדי להביא את המשיח צריך להזיז דברים במדינה הזו, הגאולה האחרונה היא בדרך הטבע, זה לא קשיים לוגיסטיים ובעיות טכניות זה הרבה יותר מזה.

טכנית בבנית תשתיות לבית המקדש, וגם אם נגיד שכן, בטח שזו לא הסיבה  שהוא לא מגיע "כי טכנית זה לא אפשרי"

הרבה חלקים מביאת המשיח טכנית לא אפשריים ועדיין יהודים מאמינים.

הרבה יותר הגיוני שההשתדלות תהיה רוחנית ולא גשמית.

גם לפי הרמב"ם שהגישה שלו היא  טבעית ופחות ניסית, המשיח הוא זה שיקבץ גלויות ויבנה את המקדש וכל המערכת הפעלה היא עליו והביאה שלו קודמת לפעולות האלה ולא תנאי לזה.

קצת לא מובנת לי האמונה הזאת, שהגבלה פיזית תמנע את ביאת המשיח.

לא נראה לי הגיוני שמדובר בחלוקה לסנטימטרים כשמשיח בונה עד אזור ספציפי בעיר העתיקה ,ומשם, אם אנחנו לא הכנו את השטח הוא לא יגיע.

בוא נגיד שאם הוא מחכה שנכין תשתיות מגורים בארץ לכל היהודים בעולם, הוא כנראה לא יגיע בקרוב.

מסלול אחד כמו מה שאת מתארת, שיבוא המשיח ע"יי השתדלות רוחנית, והוא יסדר הכל.

מסלול שני, כמו שאומר התלמוד הירושלמי לדוג', שבניין בית המקדש קודם למלכות בית דוד. וכמובן המדרש המוכר בזכות השיר- "בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג ביהמ"ק...". גם הרמב"ם כמובן מתייחס למסלול הזה, כשהוא כותב שיש מצווה בנות את ביהמ"ק ולא מזכיר שצריך משיח בשביל זה.

ויש גם וריאציות של שילובים ביניהם (מתי נגמר הטבע ומתחילים הניסים), ומחלוקות איזה מסלול הוא בדרגה גבוהה יותר.

כמה נקודות חשובות:

1. בדברים האלה, צריך לזרום עם המציאות ולא להכחיש אותה. אם עמ"י חזר לארץ בדרך הטבע ורואים נבואות שמתגשמות, צריך לפעול בכיוון הזה של גאולה בדרך הטבע (המסלול השני), שחלק מזה זה עניין בניין המקדש וההכנה ההלכתית והמעשית אליו.

2. מצד שני, צריך גם להיות פתוח ולרצות שיהיה משהו פתאומי ניסי.

3. הנקודה של גאולה בדרך הטבע היא מהותית, כי היא מראה שהעולם יכול להיגאל "מתוכו" ולא מתוך משהו חיצוני שבא ומשנה אותו בעל כורחו. ממילא, צריך להסביר את כל ייעודי התורה גם בדרך טבעית (לדוג' שהמדע מוצא דרך לבטל את הזקנה ואת המוות).

4. מאידך, לזכור שזו לא הדרך היחידה, ולא לחשוב שרק ככה זה יקרה ויקח הרבה זמן.

5. מצוות תכלת מדגימה היטב את הבעייתיות שיש ביחס לעניינים האלו- אפשר לראות עד כמה אצל רבים, צדיקים וחסידים, הדיון הוא לא באמת הלכתי אלא מושפע מאוד מענייני מחשבה. שמתי לב (כמובן שיש יוצאי דופן) שככל שהרב יותר קיצוני ביחס למדינה, ככה הוא יותר "נגד" התכלת (בכל מיני טיעונים דחוקים).

וזה תמוה מאוד- יש לך פה ספק עשה דאורייתא, ואתה מסתכן בביטול עשה כשאתה הולך בבגד ארבע כנפות עם לבן בלי תכלת, וזה מדי יום וכל היום- אז איך אתה לפחות לא שם תכלת מצד החומרא, הרי אתה מחמיר בכל מיני פרטי פרטים ודקדוקי דקדוקים במצוות דרבנן?  אז ברור שיש פה בעיה שורשית, ויהיה קשה מאוד להתקדם למקדש דרך כללות ציבור שומרי התומ"צ כרגע. אני רק מקווה שאם נניח טראמפ יתן אישור לבניית המקדש, מי שנגד זה לפחות לא יפריע יותר מדי.

הרב שמואל לניאדו זצ"ל בספרו "כלי פז"

מלפני כחמש מאות שנה!

"מדינה יש רחוק מבבל ושמה בוצרה;

בין גבול אשור ופרס ובין גבול ארץ אדום,

והוא  הורמוז  . והוא נמצא תחת ממשלת

הישמעאלים. אולי...יהיה דרך שם המלחמה

האחרונה באחרית הימים".

על הפסוק בישעיהו:

"כי זבח השם בבוצרה וטבח גדול

בארץ אדום".

שמעתי זאת בשני שיעורים שונים.

מאוד מפחיד ו...הלואי ונזכה.

הייתי אז בכתה ח.

גם אז אמרו משיח

גם אז אמרו המלחמה האחרונה

גם אז שלפו מקובלים מהבוידעם

לא הגיע, לא נורא.

"נפשי לה' משומרים לבקר" - הריני מן המצפים לגאולה

"שומרים לבקר" - מצפין וחוזרין ומצפין קץ אחר קץ (מצאתי).

הלקח הוא שגדולי ישראל רבים חשבו שנכון להעריך שהגאולה תהיה בימיהם על סמך המציאות שהם ראו, לא הסתייע אמנם, אבל התקווה וחזון המשיחיות לא נזנח.

שהתנצרו בגלל שהמשיח לא הגיע בשנת הת"ר

.

דיבורים חסרי אחריות על משיח מתוך כתבי אי אילו מקובלים ואניסת הכתובים על המציאות גורמת לאנשים חכמים לעשות דברים אידיוטיים כל כך מתוך יאוש.

הרבה יותר מעם ישראל התנצרו או התבוללו בגלל אריכות הגלות.

הלהט המשיחי וההבנה שהגאולה תלויה לא רק בתורה ותפילה, אלא גם בעשיה גאולית ממשית שלנו - שהיה המוטו של עליית תלמידי הגר"א (בשונה ככל הידוע לנו מכל העליות הקודמות), הוא תחילת התהליך הציוני.

הלהט הזה היה מבוסס על מהלך תורני מורכב מפשט, דרש, רמז וסוד, ככל תורת הגר"א ותלמידיו הגדולים שכמה מהם היו מובילי העליה. מהלהט הזה, ר' ישראל משקלוב הוביל עזיבת כל המוכר והידוע בשקלוב, קיידאן וילנה והאזור והקים קהילה בגליל במסירות נפש וגם חידש את הפסיקה במצוות התלויות בארץ, כי אוטוטו נזדקק לזה. מהלהט הזה, האגף של ר' מנדעל משקלוב (השני אחרי ר' חיים מוואלז'ין בהסברת תורת הגר"א בנסתר) עלה לירושלים מחופשים ור' אברהם שלמה זלמן צורף-סלמון הי"ד, שנחשב ראשון חללי מערכות ישראל, לוחית מספר 1 בהר הרצל (שנכד נין נכדו, אביעד אלחנן וולונסקי הי"ד, נקבר שם ביום שישי האחרון), גאל את חצר האשכנזים החרבה מאז התפרקות קהילת ר' יהודה חסיד ואפשר לאשכנזים לחזור לירושלים.

מהלהט הגאולי הזה, הדור השלישי שלהם (שהתגבר על המשבר של ת"ר) בראשות נכדו ר' יואל משה סלמון וחבריו, הובילו את היציאה מהחומות הקמת שכונות ירושלים והמושבות הראשונות בשרון (פתח תקווה) ובגליל (גיא אוני- לימים ראש פינה).

אז נכון, לכל תהליך יש סיגים. אכן היו בדרך משברים והיו שנפלו פיזית או רוחנית על משמרתם.

לגבי שנת ת"ר, הרב אלישע זצ"ל תמיד ציין, שלכאו' לא רק שלא הגיע גאולה שלמה כמו שציפו, אלא שהיתה עלילת דמשק והיהודים בכל האיפריה העות'מנית היו בסכנה עצומה.

אבל לימים אנחנו יכולים לחשבן, שמונטיפיורי הגיע לאיזור, כדי להרגיע את העלילה, הגיע לארץ ורכש את האדמה עליה הוקם ל"ב שנים מאוחר יותר בי"ס מקווה ישראל שהיה הבסיס לכל הקמת החקלאות היהודית בארץ. כלומר לא 'משיח בן דוד', אבל אכן שנת מפנה בתהליכי הגאולה.

בדומה לזה הרב יגאל אריאל מראה בספרו על דניאל, איך כל מיני חישובי קץ, הגיעו לתאריכים משמעותיים.

עיקר שיטת תלמידי הגר"א היתה פעם ראשונה שדיברו בה על גאולה בדרך הטבע. 

כפי שציינתי (וכנראה עצרת בכותרת) - עיקר תורת הגאולה של תלמידי הגר"א, היתה שהגאולה תלויה בנו, במעשינו הגאולים הממשיים. 'אל תגידו קץ יבוא - הביאו את הקץ'.

בתוך ספר 'קול התור', יש מהלך שלם של רמזים, שכשלומדים אותם רואים שתורת הרמז הזאת מכוונת אותנו למעשים ולהסתכלות פנימית על תהליכי הגאולה בדרך הטבע, גם כשהם נראים הפוכים, גם כשנראה שהכוחות החיצוניים, הגשמיים או הרוחניים, משתלטים על התהליך. "ויכר יוסף את אחיו - והם לא הכירוהו".

אז היו שתי משפחות שנתפסו לתאריך ונשברו, כמו שביציאת מצרים היו כאלו שנשברו. לא נבטל את כל התהליך בגלל שני דתן ואבירם, בגלל עשרה מרגלים, או בגלל עושי העגל.

ומסכים לגמרי שהרבה יותר מלשבת על הטריבונה ולהמתין פסיבית לשינויים רדיקאליים בזמנים כאלו ואחרים -  צריך לפעול במציאות, קמעה, קמעה, כדי שבמהלך של שנים, השינויים יתרחשו, למרות שהדרך הזאת דורשת הרבה יותר חוסן פנימי מהתפסות לתאריך שבו מדמיינים שיפתרו כל הבעיות.

רק הערתי שהמהלך הגאולי של 'קול התר', של חבורת תלמידי הגר"א שהובילה את הציונות שלפני 'שבירת הכלים', גדול ומורכב הרבה יותר מהעובדה שגם כיוונו לתאריך מסויים, שלכאורה לפי ההבנה השטחית הכזיב. הכיוון לתאריך הזה, היה סטארטר משמעותי, שהניע את כל התהליך, שבמידה רבה על יסודותיו בנוי כל המהלך הציוני.

כמו כל תהליך גדול - יש שאוחזים במהות ויש שנתפסים לשולי. אז כשמשה רבינו מתעכב בחצי יום ממה שחשבו עושים עגל וכשבת"ר במקום משיח רואים את עלילת דמשק - מתנצרים. לא בגלל זה נבוז למהלך החשוב.

כמדומני שאנחנו חוזרים על עצמינו, אפרוש כאן.

ככה אנחנו אומרים בפיוט לפרשת זכור...

'וכל המונה וחושב/ קץ הפלאות להבין ולחשב/

נשתה גבורתו מִמְחַשב/ ולא ימצא מענה להשב

ויחשה דומיה מהקשב/ ובאמונה כסליו יְיַשב/

וזאת על לבו יָשב/ ויאמר עד ישקיף וירא ויקשב'...