חושך וכוכבים, מלא כוכבים, מלא מלא מלא כוכבים.
אני רוצה לדעת שיש לי מקום. אני רוצה להרגיש את זה. כל הכוכבים אוהבים אותי, כל הכוכבים,
היקום זורק עלי אהבה, לאט ומהר ובלי קצב. הוא מסוחרר ורועש ואוהב אותי כל כך כמו רומן בהתחלה שלו, שעוד יש כוכבים בעיניים. אני אוהבת אותו.
אלוהים מחבק אותי, כמו שתמיד התפללתי בתור ילדה, בוכה כל היום, צועקת לו שיחבק. לא מרגישה כלום.
הנה הוא מחבק, כפרה עליו.
התבודדות היא מידה עליונה, אבל לצרוח זה כל כך רחוק. אף פעם לא התחברתי לקונספט של לצרוח טעטע, כאילו מה. התבודדות זה שיא הפנימיות ולצרוח זה שיא החיצוניות.
אתמול ראיתי איזה אחד יושב מכונס בעצמו ולוחש אבא. אבא. אבא. אבא. שעה ברצף. ולא הייתי אמורה לשמוע את זה בכלל.
כוכבים שמלמעלה. מה אתם רואים? איפה הוא נמצא עכשיו, איפה אני.
מלמעלה רואים הכל, גם את תנודות הנפש, והנפש היא כל כך מתוקה שעולות לי דמעות בעיניים. אם רק היינו יודעים עד כמה היא חזקה. וואי. אם רק היינו יודעים כמה כח יש לה. כוכבים בשמיים, איך אני נראית מכאן.

הים בשקיעה תמיד עושה לי רווחה כזאת בלב, אבל שהלב כבר מרווח זה כל כך כיף.
אני אוהבת את היום.

כוכבים שבשמיים, איך נראה געגוע שמעבירים אותו בצבעים, איזה צורה יש לו?! איזה צבע יש לגעגוע שאין לו שום מקום בעולם. געגוע לבית. למקום קטן ושלי.
וואלקם דמעות.

אני צריכה לבנות כבר קן משלי.

כוכבים בשמיים מה עושים עם פחד גדול מאד?